מוסר מלחמה בישראל

עמוד:346

בפגיעה באזרחים חפים מפשע ( תוצאה רעה , ( מותרת אם ורק אם המבצע מתכוון להשיג אך ורק את התוצאה הטובה , ובתנאי שמידת תועלתה של תוצאה זו מספיקה לפיצוי על התוצאה הרעה הכרוכה בה . וולצר מעוניין להגביל את השימוש בעיקרון זה ולצמצם את טווח הפעולות שהוא מתיר . על התנאים הללו חייבת , לדידו , להצטרף לפעולה הנסמכת על כפל תוצאות גם מחויבות כנה לחוס על חיי האזרחים ; וולצר מכנה זאת "כפל כוונות" וטוען כי נוסף על שתי התוצאות – הטובה והרעה – צריכות להתקיים שתי כוונות : השגת התוצאה הצבאית הרצויה ולצדה כוונה שוות ערך להימנע ככל האפשר מפגיעה בחפים מפשע , גם במחיר סיכון חיי החיילים . ראוי לציין כי תורת כפל התוצאות היתה ועודנה שנויה במחלוקת . בדרך למוסר מלחמה יהודי חדש לא בנקל השלימו תושבי היישוב היהודי החדש בארץ–ישראל עם ההכרה כי הגשמת יעדיהם הפוליטיים–הלאומיים תצריך שימוש בכוח צבאי . ה"ארץ ללא עם" שאליה היגרו חלוצי העליות הראשונות נתגלתה כמאוכלסת , ותושביה גילו התנגדות לפרויקט הלאומי היהודי ופיתחו במהלך השנים שאיפות לאומיות משל עצמם . בתוך התהליך ההדרגתי שבסופו אחזו הישראלים–לעתיד בנשק , התעצבו גם מושגי היסוד של מוסר המלחמה שלהם . השפעות המטמורפוזה שעברו היהודים בדרך אל הישראלי'ת , ומשקעיהם של חיבוטי הנפש בנוגע לסוגיית השימוש בכוח , ניכרו בתפיסת מוסר המלחמה שלהם זמן רב לאחר שהמלחמה עצמה נעשתה חלק אינהרנטי מן ההיסטוריה שלהם ומתפיסתם העצמית . בשל האופן שבו דמיינו כמה ממבשרי הציונות את המדינה היהודית , הם לא נדרשו כלל לשאלת השימוש בכוח ; ראש וראשון להם היה הרצל , שהגה מפעל דיפלומטי בעיקרו אשר יקרום עור וגידים בחסותה של מעצמה בינלאומית שתערוב לביטחונם של תושביה . צבא יהודי היה בעיניו רק סממן נוסף של ריבונות והוא הקדיש לו תשומת לב מועטה . לעומת זאת , להוגים ציוניים אחרים היה היחס אל הכוח – לחיוב או לשלילה – ציר מהותי בדרך לתחיית החיים הלאומיים היהודיים . שעה שהרצל ראה בלאומיות היהודית כורח פוליטי שיש להשלים עמו , מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ואחד העם הפיחו בלאומיות היהודית חיים עצמאיים ; אך מחשבותיהם על לאומיות זו נבדלו זו מזו במידה קיצונית . ברדיצ'בסקי הטיף להתחדשות יהודית שתשאב את כוחה משורשי קיומו של העם היהודי בטרם עשה עול תורה ומצוות למרכז חייו , כאשר ינקה ישותו מהטבע וקורותיו נשזרו במעללי כיבוש וגבורה . את הלכי הרוח ששררו בקרב יהודי אירופה גילמה טוב יותר , כך הודה גם ברדיצ'בסקי עצמו , מחשבתו של בן הפלוגתא שלו , אחד העם , שלדידו , ביטאה הלאומיות היהודית עליונות מוסרית על אומות העולם שהתבטאה גם בסלידה משימוש בכוח . לדידו של אחד העם , היתה חולשתו הפיזית של היהודי יסוד עוצמתו המוסרית וסוד קיומו והישרדותו בהיסטוריה . עמים אחרים התבטלו בפני החזק מהם ונכחדו , ואילו היהודים שרדו תהפוכות ותבוסות משום שהחרב לא היתה מעולם יסוד חיוני של מהותם הלאומית . כך , בין ברדיצ'בסקי לאחד העם , נמתחה , בראשית המחשבה הציונית , היריעה שמתחתיה עתידה להתפתח תפיסת הכוח של היהודים במאה ה20– ואיתה גם גרסתם למוסר מלחמה . מודל אפשרי למעקב אחר התפתחות היחס אל שימוש בכוח בקרב יהודי ארץ–ישראל מספק חיבורה של אניטה שפירא חרב היונה . לפי תיאורה , כאשר גילה דור המיישבים שהיגר מאירופה לארץ–ישראל כי ערביי הארץ אינם מקבלים פניו בזרועות פתוחות , פיתח אתוס הגנתי שהתאים למסורת היהודית הגלותית , המבכרת את הצודק על פני החזק . מדובר בשנים שבהן היה היישוב היהודי מיעוט קטן מתושבי הארץ וקיומו היה תלוי ביכולתו להימנע ממאבק עם תושביה הערביים , מתוך אמונה באפשרות מימושו של המפעל הלאומי גם ללא מאבק . מימוש מטרות הציונות בדרכי שלום לא היה אפוא רק יעד מוסרי , כי אם גם תנאי לשמירת המפעל בגדר האפשר . עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 הועמד האתוס ההגנתי במבחן . ההתקוממות הערבית הבהירה שהתקווה להגשמת מטרות הציונות לפני הבשלת השאיפות הלאומיות הפלסטיניות נגוזה . היישוב היהודי היה כעת גדול יותר מבעבר , ועל כן היתה האופציה ההתקפית סבירה יותר מבחינת יחסי הכוחות , ואולם המדיניות ההגנתית עדיין הבטיחה יתרונות ניכרים בזירה המדינית הפנימית והבינלאומית . על כן הופיע כבר בימיו הראשונים של המרד הערבי מושג חדש , שהוא מושג המפתח הראשון בדברי ימי מוסר המלחמה הישראלי : הבלגה . משמעותו הראשונית של רעיון ההבלגה היתה כי היישוב בוחר שלא להגיב , אף שיש ביכולתו להשיב מכה אחת אפיים . ההבלגה שנויה היתה במחלוקת מלידתה . לאור חזון "יהדות השרירים , " שכבש את לבותיהם , אין תמה כי אגפים אחדים בתנועה הציונית , ובעיקר הרוויזיוניסטים ואצ"ל בראשם ( אם כי ברוב התקופה – ללא תמיכת ז'בוטינסקי עצמו , ( תקפו בחריפות את מדיניות ההבלגה , בעט וגם בחרב . למרות הפולמוס שמרה מדיניות ההבלגה על דומיננטיות רעיונית בכל שנות המרד הערבי . מטרתה היתה לחדד את ההבדל שבין יהודים לערבים בארץ–ישראל ולהבהיר כי קיימת חלוקה ברורה בין תוקף לנתקף . הבחנה זו נתפסה כחיונית למאמץ ההסברתי למען המשך התרת ההגירה היהודית לארץישראל נוכח דרישת הערבים להפסקתה , וגם לשם הידוק שיתוף

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא