עלייתה ושקיעתה של תנועת העבודה הישראלית

עמוד:315

השמאל מייצג את מעמד העובדים והימין מבטא את האינטרסים של בעלי הרכוש והמעבידים . לעובדה זו היו השלכות מרחיקות לכת על ירידת כוחה והשפעתה של תנועת העבודה בישראל . אובדן ההגמוניה לכאן נוספו גורמים קוניונקטוראליים . התקופה הראשונה להקמת המדינה היתה תקופה של מחסור במצרכים בסיסיים , מחסור שהוחמר בשל מלחמת העצמאות והנזקים שנגרמו במהלכה לחקלאות . בתקופה קצרה הוצפה הארץ בהמוני מהגרים–עולים . מספרם עלה הרבה על כושר הקליטה הכלכלי של הארץ . תשתית הייצור לא היתה יכולה לספק גם את צורכיהם וגם את צורכי האוכלוסייה הוותיקה , אף שזו הצליחה להסתדר איכשהו , ואף היו בתוכה יסודות שהתעשרו , לא תמיד בדרכים ישרות , מן ההוצאה הציבורית הגדולה שהופנתה למאמצי הקליטה . המחסור ותחושת הקיפוח גרמו התמרמרות בשכבות רחבות של האוכלוסייה . התמרמרות זו פנתה בדרך הטבע כלפי השלטון . ומכיוון שזה היה נתון בידי קואליציות שמפא"י עמדה בראשן ולעתים הצטרפו אליה גם מפלגות אחרות של השמאל , נתפס שלטון המדינה כשלטון השמאל , והקשיים שסבלו מהם האזרחים – כנובעים מפגמיו של זה , וחשוב יותר – כטבועים בעצם מהותה של מה שנחשב לתפיסה סוציאליסטית . כמו כן , בשלושת העשורים הראשונים של המדינה התרחב מאוד משק המדינה והיקפו הגיע לזה של המשק ההסתדרותי . מחצית מן העובדים בישראל היתה מועסקת , כאמור , במשק ההסתדרותי או במשק המדינה . קווי התיחום בין משק המדינה למשק ההסתדרותי היו מטושטשים בעיני עובדיהם והמאבק לשיפור תנאיהם נראה כמאבק המתנהל נגד שלטון השמאל . ראוי לציין שבמקרים רבים של מאבקי עובדים במשק המדינה או במשק ההסתדרותי התייצבה ההסתדרות לצד המעבידים וניסתה , מנימוקים כלל–משקיים ו"לאומיים , " למנוע מהפועלים את השימוש בנשק השביתה . היו תקופות שחלק ניכר משביתות העובדים נעשו ביוזמה מקומית בלי אישורה של ההסתדרות ( מה שהוגדר "שביתות פראיות ( " והן היו מכוונות במקרים רבים בעצם נגדה . נולדה בישראל תופעה כמעט ייחודית ( שיש אמנם דמיון מסוים בינה לבין המצב ששרר במדינות קומוניסטיות , ( שלא זו בלבד שנותק הקשר בין מייצגי האידיאולוגיה השמאלית לבין מאבקם של העובדים להטבת מצבם , אלא שמאבק זה נראה כמתנהל נגד האידיאולוגיה השמאלית עצמה . תופעה זו העמיקה עם השינויים שהתחוללו במבנה התעסוקה . פחת משקלה של התעשייה המסורתית , וממילא פחת משקלם של עובדיה . קמו תעשיות חדשות בתחומי ההיי–טק , שלעובדיהן לא היו אינטרסים משותפים עם שכבות הפועלים הוותיקות . הסולידריות המעמדית נתפסה כרעיון שאבד עליו הכלח ושיפור תנאי העבודה והקיום נראה כתלוי כמעט אך ורק בקידום האישי ולא במאבק המעמדי , חוץ מאשר אצל קבוצות–לחץ במשק הציבורי . להחרפתה של תופעה זו הביא הזיהוי הגובר והולך של המעמדות המקופחים עם קבוצות אתניות מסוימות , המזרחים . אלה , שרובם באו ארצה בשנים הראשונות למדינה , נמצאו בחלקם הגדול במעמדות המקופחים , ותחושת הקיפוח והפער בינם לבין העומדים מעליהם בסולם החברתי–כלכלי נותרה בעינה גם בקרב רבים מבני הדור השני והשלישי שלהם . בפרמטרים מסוימים מראה הפער , המכונה גם "הפער העדתי , " נטייה להעמיק . יש בין המזרחים שאינם מסתפקים בהצגת הפער העדתי כתוצאה של מדיניות חברתית–כלכלית , שהוחרפה גם על ידי גורמים אובייקטיביים , אלא מציגים אותו כתוצאה של מאמץ מכוון להותירם במצב נחות . למעשה , אכן היתה כאן תולדה של תנאי פתיחה ירודים . חלק ניכר מהבאים מארצות המזרח הערבי ( למעט עיראק ) באו ארצה בלא השכלה מספקת ובלא מקצועות שיכלו לקדמם בסוג החברה שנקלעו אליה . בגלל מדיניות פיזור האוכלוסין נשלח חלק גדול מהעולים המזרחיים למחוזות הפריפריה שבהם מצב התעסוקה היה קשה ולא היתה בהם מערכת חינוך שיכלה לתת לילדיהם חינוך שווה ברמתו לזה שניתן לילדים שגרו באזורי המטרופולין . ואין ספק שהיתה כאן אפליה , משום שמדיניות זו לא חלה באותה מידה על רבים מעולי ארצות המערב שהצליחו למצוא להם מקום במרכזי האוכלוסייה של המדינה . מצב זה הוחרף בגלל נטייתן של משפחות מזרחיות להוליד מספר רב של צאצאים , דבר שהביא מאליו לתנאי פתיחה ירודים לכל אחד מהם . בעיני כל אלה נתפס השמאל , במובן היסטורי ולפעמים גם בהווה , כגורם מאבק פועלים להטבת תנאיהם הסתמן במשק , שבו היתה דומיננטיות למפעלים ממשלתיים והסתדרותיים , כמאבק נגד שלטון השמאל . בתמונה : פועלים שובתים ב"סולתם" מציגים שלטי מחאה נגד הנהגת ההסתדרות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא