תרבות בתקופת "היישוב"

עמוד:256

רפרטוארי מציגות לפני אולמות מלאים כמעט כל ערב והצפייה בהצגת תיאטרון היתה לאחד הבילויים הפופולריים בארץ . במרוצת שנות ה20– וה30– הוקמו בארץ גם כמה להקות מחול , בעיקר מודרני , שהיה מקובל יותר בארץ . למחול היה , לכאורה , בארץ פוטנציאל דומה לזה של המוזיקה , בהיותו זמין גם לציבור שאינו שולט בשפה העברית . אך עד להקמת המדינה לא הוקמו בארץ תיאטרוני מחול שהצליחו להציג בסדירות יצירות של כוריאוגרפים מקומיים . היו כמה להקות , מהן להקות אד הוק ומהן שפעלו בסדירות מסוימת , שעשו ניסיונות לפתח סגנון חדש , מזרחי באופיו , ולהתבסס על המקרא כמקור לנושאי הריקוד . היו שהביאו את הסגנונות החדשים של מרכז אירופה . אבל , אף שלאולפני הלימוד למחול היו תלמידים רבים , ובעיקר תלמידות , לא זכה המחול המוצג על הבימה לקהל רחב ובשום מקרה לא הגיעה שום להקה לאותה מידת פופולריות של התזמורות או של להקות התיאטרון . גם הבלט הקלאסי לא היכה שורשים בארץ . לעומת זאת , התפשט המחול העממי בחוגים רחבים , בעיקר כתחביב . בתנועות הנוער רקדו לא רק ריקודים מסורתיים כהורה וריקודי זוגות כי אם גם מחולות חדשים שרבים מהם נוצרו בתנועות הקיבוציות ויצאו משם לציבור הרחב . לקראת סוף תקופת היישוב גברה הפופולריות של להקות המחול העממי , ושיא פעולתן היה בשני הפסטיבלים הגדולים שהתקיימו בשנת 1944 ובשנת 1947 באמפיתיאטרון מאולתר ליד קיבוץ דליה במעמד עשרות אלפי צופים . מגוון רחב של פעולות תרבות . בתקופת היישוב הוקמו בארץ בתי ספר לציור ולפיסול , שהבולט בהם היה "בצלאל , " שהחל את פעולתו בירושלים בשנת , 1906 ואחרי שעבר כמה גלגולים , עודנו פועל גם בראשית המאה ה ; 21– נוסדו מוזיאונים לאמנות , נערכו תערוכות ציור ופיסול , קמו חוגים להשתלמות באמנויות ; ליד "הבימה" הוקם "חוג הבימה לנוער , " שמתוכו צמחה בין השאר גם עתודה צעירה לתיאטרון המקומי . מוסד מקובל ונפוץ היה מוסד ההרצאה : מרצים נודדים סיפקו את הביקוש להרחבת הידע בתחומים מגוונים של התרבות ושל המדע , והיו מרצים באורח סדיר במרכזי תרבות , בקיבוצים ובמושבים , בחוגי בית ואף בשעות הצהריים במקומות עבודה . על החשיבות שייחסה ההנהגה החברתית והפוליטית של היישוב ליצירה ולצריכה התרבותיות בארץ ניתן לעמוד מריבוי הארגונים הציבוריים שהיו ממונים על עידודן של אלו . בולטת בייחוד העובדה שההסתדרות , שהיתה בכל תקופת המנדט הבריטי הגוף הציבורי הגדול והחזק בארץ , הכריזה בשעת הקמתה שהיא תעסוק גם בפעולות תרבות ובהפצתה של תרבות , כחלק בלתי נפרד של שליחותה המקצועית והרעיונית , ובמשך כל השנים שעד הקמת המדינה ( וחלק מהשנים שלאחר מכן ) הקדישה משאבים ניכרים , בצד פעולותיה במאבק על זכויות העובדים ותנאי עבודתם , ובצד הקמת תשתית כלכלית למשק העצמאי בארץ , גם לעידוד מפעלי תרבות והפצתם . מקום מיוחד מייחדת לעצמה התנועה הקיבוצית , שהיתה לאחד מצרכני התרבות הגדולים בארץ וגופי תרבות רבים יכלו לבסס את קיומם על הזמנות קבועות להופעה בקיבוצים שלה . ובייחוד בלטה הגישה החדשה לחגים המסורתיים ולחגים החדשים שנתגבשה בתנועה הקיבוצית : הקניית תוכן חדש לחגים הישנים , תוכן ההולם את ההוויה החלוצית–החקלאית החדשה הנוצרת בארץ , את השאיפה להתחדשות חברתית . החגים , כפי שנחוגו בקיבוצים , ולעתים משכו אליהם קהל צופים גדול מבחוץ , היו חלק חשוב במאמץ להקים כאן תרבות לאומית חדשה . ערב הקמת המדינה היה החלק העיקרי של היישוב בארץ מלוכד למדי סביב תרבותו הדומיננטית , התרבות העברית החדשה , והרגלי הצריכה התרבותית שלו אפשרו קיום מגוון המחול העממי התפשט בארץ בחוגים נרחבים , בעיקר כתחביב . ריבוי להקות החובבים הביא לפסטיבלים הגדולים שנערכו בשנת 1944 ובשנת 1947 בקיבוץ דליה ( בתמונה ) ומשכו אליהם אלפי מחוללים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא