ביתא ישראל – יהודי אתיופיה

עמוד:192

הפרקטיקה הדתית לוח השנה של ביתא ישראל מתנהל בשני מעגלים : הירחי , שלפיו נקבעו החגים והמועדים הדתיים , והאזרחי , הכללאתיופי , המכיל שלושים יום בכל חודש ומוסיף לתיקון הלוח חודש בן ימים אחדים " ) החודש השלושה–עשר . ( " קביעת מועדי החגים היתה אחד המרכיבים המרכזיים בקשרים שבין הקהילות היהודיות באזורים השונים באתיופיה . אופן החישוב נעשה בעזרת שתי פעולות : התבוננות בירח וספירת ימים . החל מן המפגש של עדת ביתא ישראל עם יעקב פייטולוביץ , ' אשר הציג בפניה חגים יהודיים בתר–תנ"כיים , ובמיוחד בעשורים האחרונים , עברו בני ביתא ישראל לכנות את החודשים הדתיים בשמות עבריים , ואף ערכו שינויים בלוח המועדים . עד להיווצרות המגע עם יהדות העולם שמחוץ לאתיופיה לא הכירו כלל יהודי אתיופיה את החגים חנוכה ופורים . מנהגי הטוהרה והטומאה תפסו מקום מרכזי בחיי המשפחה באתיופיה . ככלל נמנעו בני ביתא ישראל ממגע עם כל מה שנתפס טמא . כפרי היהודים באתיופיה מוקמו בסמוך למקורות מים זורמים , ומנהגי הטבילה התכופים היו כה בולטים , עד שאחד מכינויי הקבוצה בפי שכניהם נגע לריח המים האופייני שהיה לגופם . בכל כפרי היהודים באתיופיה ניתן היה לזהות בקתה נפרדת . בקתה זו היא "בית הדם , " שהוקמה בשולי בקתות המגורים , שאליה היו פורשות נשות ביתא ישראל בזמן המחזור החודשי ולאחר לידה , וממנה הותר להן לשוב אל ביתן רק בתום תקופת הטומאה . כדי לשמור על טוהרת בני העדה , ובעיקר כדי להימנע ממגע עם גויים , נהגו היהודים להזהיר אחד את השני שהזר אינו יהודי על ידי קריאת "אתאנקון "' ( שפירושה "אל תיגע בי . ( " בעדויות מפי בני הקבוצה סופר שכל נגיעה בלא יהודי ולו גם הקלה ביותר , או כניסה לבית של מי שאינו מקבוצתם או כניסה של נוצרים לבית יהודי , נחשבה כמגע מטמא , שלאחריו יש לטבול בנהר ולעבור טיהור . עם זאת , נראה כי בתקופה שקדמה ל"מבצע שלמה , " ובעיקר באזורים שסביב גונדר , חלה התרופפות בהקפדה על כללי טומאה אלה , ואפילו אכילה ממזונם של נוצרים במהלך ארוחה משותפת הפכה למקובלת יותר , כל זמן שהארוחה לא כללה בשר . ככלל התקיים בין היהודים לנוצרים מגע יומיומי סדיר ובמסגרתו אף התפתחה תרבות של ויכוח – לעתים ציבורי וממוסד ואף רווי הומור – על ההבדלים בין שתי הדתות . העליות לישראל ( 1991-1977 ) בין הרבנים בישראל התנהלו ויכוחים על אודות זהותם של בני ביתא ישראל כיהודים על פי ההלכה . הממסד הדתי הישראלי הכיר ביהדותם רק ב . 1973– בהסתמך על קביעה רבנית בת למעלה מ400– שנה , פסק הרב הספרדי הראשי לישראל דאז , עובדיה יוסף , כי בני הקהילה האתיופית הם מצאצאי שבט דן האבוד . פסיקתו של הרב עובדיה יוסף הובילה לכינוסה של ועדה בין–משרדית , אשר הכירה בשנת 1975 בהחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה ופתחה בפניהם את שערי המדינה . ברם , קביעה זו לא שמה קץ למחלוקות רבניות וציבוריות בהתייחס לתוקף קביעה זו לגבי הקבוצה כולה לעומת כל יחיד בתוכה , כמו גם באשר לגבולות קבוצת יהודי אתיופיה הזכאים לעלות לארץ על פי חוק השבות . בין השנים 1977 ו1991– היגרה מרבית קבוצת ביתא ישראל מאתיופיה לישראל , בעיקר במסגרת שני מבצעי עלייה גדולים : " מבצע משה" , ( 1984 ) שבמסגרתו עלו כ 8 , 000– עולים ו"מבצע שלמה" , ( 1991 ) שהקיף כ 14 , 000– עולים . במהלך "מבצע שלמה" התעוררה לראשונה "בעיית הפלאשמורה . " הפלאשמורה הם צאצאים של בני ביתא ישראל שפרשו מן העדה והתנצרו , וגם הם ביקשו להכיר בזכותם לעלייה . גורמים רבניים שונים נטו להסכים לכך , בתנאי שיעברו " גיור לחומרה . " הממשלה , בראשותו של יצחק רבין , החליטה ב1993– לאפשר לפלאשמורה , שעל פי חוק השבות היו זכאים לעלייה , לממש את זכותם . בקטגוריה זאת נמנו בעיקר נכדיהם של אלה שהתנצרו . כמו כן התירה הממשלה את הבאתם לארץ , לפי חוק הכניסה לישראל , של אלה שיש להם C רבה ראשונה למי ממשפחתם הנמצא כבר בישראל . בעקבות החלטות אלו הגיעו לארץ כמה אלפים מבני הפלאשמורה . ב2005– החליטה הממשלה , בראשותו של אריאל שרון , להכפיל את קצב הבאתם של בני הפלאשמורה מ300– בחודש ל600– בחודש ועל ידי כך להשלים את הבאת 17 , 000 בני הקבוצה שנמצאו באותה עת באתיופיה . בין החוקרים שוררת מחלוקת באשר להערכת מספרם הנותר של בני הפלאשמורה הצפויים לעלות . בשנת 2005 מנתה קהילת יוצאי אתיופיה בישראל כ 100 , 000– נפש , יותר מ 30 , 000– מתוכם ילידי הארץ . לנוכח קשיי הקליטה של העדה בישראל , החליטו הממשלה והסוכנות היהודית על "הפרויקט הלאומי לקליטת עולי אתיופיה" והתחייבו לגייס במסגרתו סכומי כסף ניכרים לסיוע בקליטת העולים בתחומי החינוך , הבריאות , התעסוקה והדיור . אולם , בשנים הראשונות ליישום "הפרויקט הלאומי" הועמדו לרשותו משאבים מוגבלים ביותר .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא