ביתא ישראל – יהודי אתיופיה

עמוד:190

מולדתם . במשך התקופה כולה העדיפו ממשלות ישראל את האינטרסים האסטרטגיים שבברית עם אתיופיה על פני עידוד העלייה ממנה . ספקות שהועלו באשר לזהותה היהודית של העדה ובאשר ליכולתה להסתגל לתנאי הארץ – סייעו גם הם להתחמקות מהתמודדות עם הנושא הזה . באמצע שנות ה50– נפתח באסמרה ( אריתריאה ) סמינר למורים עבריים . לישראל , לכפר הנוער כפר–בתיה , הובאו שתי קבוצות של נערים ונערות ללמוד עברית , יהדות ולימודים כלליים ; מרביתם חזרו לאתיופיה ושימשו מורים בבתי ספר כפריים שהוקמו בידי הסוכנות היהודית . התפתחויות אלה , וקשר הדוק יותר של בני הקהילה עם יהודי העולם , הביאו לשינוי פני החברה היהודיתאתיופית ולראשית התערערות מעמדה של המנהיגות הדתית המסורתית . בעקבות השפעת החינוך המערבי החלה התאמה הדרגתית של מנהגי העדה למנהגי היהדות הרבנית ( כגון בענייני הלוח , הכנסת ספרי תורה עבריים , אימוץ סמל המגןדוד ועוד . ( וחשוב מזה – בני ביתא ישראל , במספר גדל והולך , החלו לחלום על עלייה לישראל , כתקוות העדה מדורות וכמפלט ממצוקת חייהם כמיעוט נחות באתיופיה . תקופת שלטונו של מנגיסתו היילה–מריים ( 1991-1974 ) " המהפכה המארקסיסטית , " בהנהגתו של מנגיסתו , היתה אמורה להביא לשיפור במעמדה של עדת ביתא ישראל : הרפורמה האגרארית , שביטלה לכאורה את מעמד האריסות ; המדיניות המוצהרת של חופש הדת ; ביטול מעמדה המיוחד של הכנסייה . אלא שבפועל התממשו הבטחות אלו רק חלקית , ובכמה מובנים אף הוחמר מצבם של בני ביתא ישראל . המשטר החדש אסר את פעילותם של הארגונים היהודיים השונים , למעט " אורט , " שהחל מ1977– הפעיל , בשיתוף ה " ג'וינט , " תוכניות של פיתוח קהילתי בכפרי ביתא ישראל . ב1981– למדו ב19– בתי הספר של " אורט " למעלה מאלפיים תלמידים . אולם , באותה שנה סגרה הממשלה גם את משרדי " אורט . " ההידרדרות הכלכלית , האי–יציבות הפוליטית והמרידות האזוריות נגד השלטון המרכזי גרמו ליציאתם של רבים מאתיופיה , ובקרב ביתא ישראל התעצמה השאיפה לצאת ולהגיע לישראל . אבל רק במהלך שנות ה70– של המאה ה20– הוסרו המכשולים השונים והתאפשרה העלייה לישראל , שהתממשה בעיקרה בשנות ה80– וה . 90– חיי היומיום של היהודים באתיופיה קודם להגירתם לישראל חיו רוב יהודי אתיופיה בצפון ובצפוןמערב המדינה ביותר מ500– כפרים קטנים הפזורים על פני טריטוריה רחבת ידיים , בקרב אוכלוסייה שהיו בה מוסלמים , אבל עיקרה היו נוצרים . יהודים עסקו בעיקר בנפחות ובקדרות . אחד המאפיינים הייחודיים והבולטים של מערכת היחסים של בני ביתא ישראל עם שכניהם הנוצרים היה הימנעות ממגע פיזי . ברמה ההצהרתית נאסר מגע פיזי עם כל מי שאינו נמנה עם ביתא ישראל ונחשב טמא . כאשר התקיים מגע זה באקראי או בלית–ברירה , נדרש מהנוגע שייטהר . עדויות היסטוריות , מתקופות מאוחרות יחסית , מציינות אף הן את הקפדתם של בני ביתא ישראל על הימנעות ממגע עם מי שאינו מבני קבוצתם , כולל עם אלה שפרשו ממנה והתנצרו . בין עדת ביתא ישראל לבין שכניה הנוצרים התקיימה מערכת יחסים יומיומית מורכבת , שהתבטאה בשיתוף פעולה ייחודי שבמסגרתו התקיימו יחסים של ספקנות ותלות , חשדנות ושיתוף , בוז והערכה בעת ובעונה אחת . באשר למקורות פרנסה ויחסי עבודה : ברוב האזורים שבהם חיו היהודים היתה האדמה בבעלות נוצרית . רק באזורים מעטים היו ליהודים אדמות , שאותן קיבלו בדורות קודמים כהוקרה מהשליט על שירותים שונים , בצבא או במלאכות בנייה ונגרות . עם זאת , עיסוקם העיקרי של בני ביתא ישראל היה בעבודה חקלאית . בהיותם חסרי אדמות ברוב האזורים , נתקיימו יחסי אריסות בינם לבין בעלי האדמות הנוצרים , דפוס יחסים שרווח במדינה בעקבות חלוקת האדמות באתיופיה , על האפיונים הקבוצתיים של חלוקה זו . הקשר בין בעלי הקרקע לבין האריסים שעבדו עליה היה קשר אישי–משפחתי , והתבסס על הסכמים הדדיים מסוגים שונים , אשר נתקיימו במקרים רבים במשך דורות אחדים . קשר מתמשך כזה נתפס כבטוח לשני הצדדים : כנגד הביטחון הכלכלי של היהודים עמדה תחושת הביטחון של הנוצרים שהמשפחה היהודית אינה מפעילה נגדה כוחות על–טבעיים . רבים באתיופיה ייחסו , אכן , לביתא ישראל כוחות על–טבעיים כאלה . מקור פרנסה נוסף היה המקנה : פרות , כבשים ועזים . שיתוף פעולה בין יהודים לנוצרים , בהיבטים השונים של טיפול בבהמות , היה שכיח בכל האזורים . מלאכות יד וכוחות על–טבעיים בני ביתא ישראל נושלו מאדמה חקלאית במרבית האזורים , ולצורך הבטחת קיומם פנו להתמחות במלאכות היד שמעמדן היה בזוי בעיני הנוצרים . העיסוק במלאכות יד לצד עבודה בחקלאות , וההתמחות בתחומים ספציפיים של מלאכות אלה ייחדו את ביתא ישראל , עד שנמצאו חוקרים אשר ביקשו לראותם יותר כקסטה מקצועית מאשר כבני אמונה נבדלת . בעיסוקיהם היומיומיים הפגינו חרשי המתכת את תבונתם ,

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא