תגובות תרבותיות של יהודי אמריקה לתהליכי המודרניזציה והחילון

עמוד:116

אושר אלא גם להשיגו . הדמוקרטיה עשתה את הסיפוק העצמי לא רק לנדבך מרכזי באתוס אלא גם לזכות חוקית . בתנאים שכאלה חדלה התפיסה ה"בכיינית" של ההתנסות היהודית להיות בעלת משמעות בעולם החדש , שבו אמורה היתה ההיסטוריה היהודית להיגאל מייסוריה . בשנת 1950 מת בלוס אנג'לס כוכב–העל הראשון של תרבות ההמונים האמריקנית , אל ג'ולסון . בדברי ההספד שנשא לזכרו ב"טמפל ישראל , " סיכם הקומיקאי ג'ורג' ג'סל מה סימל האיש שהיה התגלמות זמר הג'אז , ( 1927 ) ובעצם כיצד פעל הבידור להמונים לקידום ההבטחה הלאומית . ג'סל הטעים שהמהגרים היהודיים שחיפשו באמריקה מפלט מן הדיכוי והעוני בראשית המאה היו "חבורה עצובה . " "ואז הופיע בסביבה בחור צעיר , מלא חיים ותוסס " , המשיך , "שפסע במרץ על הבמה ... בעליצות תוקפנית , חסרת מעצורים וחפה מכל פחד , וסיפר לעולם כי היהודי באמריקה אינו צריך לשיר בעצב אלא להרים קולו בשמחה . " אף כי נולד בליטא , הרגיש מן הסתם ג'ולסון בביתו בארץ שבה – על פי מילות המזמור "אמריקה היפה" – ( 1893 ) "ערי בהט נוצצות , בל יועמו בדמעות אנוש . " עוד יהודים חוץ מג'ולסון החלו בסופו של דבר ללכת היישר מתפילות שחרית אל ההצגות היומיות של שבת , לפני שנדבקו בקדחת מוצאי שבת . גם הם רצו להאמין שניתן לספק את המאוויים , שהעניינים יסתדרו והחיים יהיו "אולרייט" – הביטוי האנגלי הראשון שלומד דייוויד לוינסקי הצעיר בחלק זה של התפוצות . גם היהודים רצו להרגיש כי הם זכאים לשוטט להנאתם "בצד המואר של הרחוב" ( במיליה של דורותי פילדס , בתו של איש תיאטרון הו 5 דוויל , לו פילדס היהודי . ( אופטימיות כפייתית מעין זו היתה אנוסה להתנגש בזוועות השואה האיומות , וכן – בעיקר בשלושת העשורים האחרונים של המאה – בצורך להנציח את השואה כחלק מסדר היום הציבורי ולנסות לרדת לעומקה באמצעות האמנות . הדוגמה הבולטת ביותר לצורך הראשון נחנכה בשנת : 1993 המוזיאון לזכר השואה בוושינגטון הבירה . מתכנני המוזיאון ומתווי דרכו היו צריכים לקשור בין הפרטי לאוניברסלי , להכיר בייחודו של אסון היהודים ובה בעת לעורר אחרים לבחון את הנטייה האנושית לרוע . המבנה סגור בכל שנה ביום הכיפורים אך גם בחג המולד . ואף שנציגי קבוצות אחרות שנרצחו בידי הנאצים ( פולנים , אוקראינים , צוענים , הומוסקסואלים ) העלו את הטענות כי עליהם להיכלל בתוך מעגל האש שהיתה השואה , לא הוצג כאן ערעור על מרכזיותה של השמדת היהודים . המוזיאון עצמו , מכל מקום , היה פרויקט ציבורי : הגוף המנהל מונה מטעם הממשל הפדרלי , השטח נתרם בידי הממשל הפדרלי , הכספים למימון הבנייה ואחר כך להוצאות התפעול הוקצו בחלקם מתקציבי הממשל הפדרלי . בעצם , במובן מסוים , מדובר במוזיאון אמריקני . אחת ההצעות לכתובת החקוקה על קיר היכל הזיכרון נדחתה בשל היותה עגומה מדי : " ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי "! ( איוב טז , יח . ( אפילו מבניין המוקדש לשואה ציפו כי ישמש מקום של תקווה . המנהל שנשכר לעבודת ההקמה היה ישראלי , ישעיהו ( שייקה ) ויינברג ; ואולם הנעימה שביקש לשוות למוזיאון קשורה בעולם הבידור האמריקני . הוא רצה " להצית בלב המבקר תחושות של הזדהות רגשית עם הקורבנות , " מטרה שמשמעותה , כך הודה , פחות עיד 1 ן . השואה נכנסת לשיח הציבורי אתרי הנצחה לשואה הוקמו גם במקומות מרוחקים כאל A אס 5 בניו מקסיקו ופאלם ספרינגס בקליפורניה ; וב1977– הקימה אוניברסיטת קלארק במסצ'וסטס מרכז ללימודי שואה , והיתה למוסד להשכלה גבוהה הראשון במדינה שהציע תוכנית לימודי דוקטורט בהיסטוריה של השואה . גם סטודנטים לתארים נמוכים יותר היו יכולים להירשם לתוכנית קלארק ללימודי שואה ורצח עם . הקלות שבה החליקה השואה אל תוך השיח הציבורי לא הורתה בהכרח על התמודדות אמיתית עם הניהיליזם של הנאציזם ; שילוב הילוכים כה חלק העיד ככל הנראה שעשו מן השואה דבר הדומה מדי לצורות אחרות של שנאה ואפליה . השואה נעשתה לדוגמה חריגה פחות של רשע . כדי לעשותה נתפסת , עומעם כוחה להטריד . כשתזמורת הנחתים ניגנה את " זאג נישט קיינמאל" ( שיר הפרטיזנים היהודיים : "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה ( " במוזיאון השואה ב , 1995– פחתה יכולתו לזעזע . בהפיכתה של השואה לנגישה יותר נפגע המסתורין – אולי באורח קטלני . ועם זאת ברור כי לתהום השואה היה נחוץ המרחק , שאותו הגיון התרבות האמריקנית ( מה שראלף ואלדו אמרסון כינה "פומביות חסרת רחמים ( " נועד להקטינו . באותה שנה שבה נחנך המוזיאון בוושינגטון החלו להציג את הסרט המפורסם ביותר שהוקדש לשואה : רשימת שינדלר . גם הוא מוצא תקווה בתוך הזוועה , ואפילו מציג איש נוצרי כמושיע – וכגיבור – הסרט . ( אמת היא שאוסקר שינדלר אכן הציל יותר מאלף יהודים מן הגורל שנפל בחלקם של אחיהם ( . אין להכחיש את השפעת האימה שבסרטו של סטיבן ספילברג , שזכה להצלחה יוצאת מגדר הרגיל בקרב הצופים והביקורת גם יחד . אך יש גם דבר מה שהוא בולט מבחינה אסתטית ומוסרית בדרך הצגתו את השואה – בנגיעה בעוד גבולות ייצוג או בפריצתם , בפלישה אל תוך טבעת האש . האם הסצנה שבה נכנסים היהודים עירומים אל המקלחות באושוויץ היא אכן "הסצנה המבעיתה ביותר שצולמה אי פעם" בידי אדם כלשהו , מאז ומעולם , כפי שטען מבקר הקולנוע של הניו יורקר ? או שמא את הגבול המסוים הזה היה צריך לכבד , כאכזריות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא