תגובות תרבותיות של יהודי אמריקה לתהליכי המודרניזציה והחילון

עמוד:114

כה מוחלטת בידי קבוצת מיעוט אחת עד שעל פי המונוגרפיה היחידה בנושא , 80 % מן האמריקנים שעשו את ההתבדחות למקצוע היו יהודים ( אף שאלה היו רק 3 % מכלל האוכלוסייה . ( לני ברוס היה אמן הסטנד–אפ החשוב הראשון לאחר המלחמה ששילב יידיש ( על פי רוב גסויות ) בהופעותיו ; והרומן הגדול של פיליפ רות , מה מעיק על פורטנוי , ( 1969 ) שראה אור שלוש שנים לאחר מותו של ברוס , היה מקבילתו הספרותית , גם אם גיבור הרומן מודה כי הוא משתמש רק בשני תריסרי מילים ביידיש – "חציין מילים גסות , והשאר משובשות . " ! אף על פי כן אותו עשור סימל מעין פריצת דרך מבחינת השפה החבויה של היהודים , אף שתחילה היה צריך לחפש ולמצוא הגדרות מילוניות . בקומדיה הרומנטית של בילי ויילדר , הדירה , ( 1960 ) מתריס באד בקסטר ( ג'ק למון ) בפני הבוס שלו , ג'יי–די שלדרייק ( פרד מק'מאריי : ( "החלטתי להיות מענטש . אתה יודע מה זה אומר ? להיות בן אדם . " בגרסה הקולנועית לנובלה של רות , היה שלום , קולומבוס , ( 1969 ) חש אביה של ברנדה פטימקין ( ג'ק קלוגמן ) בצורך להגדיר את המילה " נאחעס" ( נחת ) למענה , ואת המילה "גאנעף" ( גנב ) למען החבר שלה , כלומר , למען הקהל עצמו ( אם כי יש להודות שאת מילת הגנאי שמוק , שבה משתמש מר פטימקין , אין מתרגמים . ( עד תום המאה נעשו כל מיני ביטויים של התרבות היהודית חומר להלצות לכלל הציבור , כגון במותחן הפארודי הנמלט מת מצחוק , ( 1998 ) שבו נזכר ריאן הריסון ( לסלי נילסן , ( גבר לבן , מחונך למראית עין , איך התאהב התאהבות כה נואשת עד ש"הראש שלי הסתחרר כמו דריידל ( סביבון ביידיש ) בסופת חול . " כשעלה כנר על הגג על בימות ברודוויי ב , 1964– כמעט לא הותר למילים כלשהן ביידיש או בעברית לשנות במשהו את הפרויקט הכללי הזה . אבל ב , 1993– בדרמה שזכתה בפרס טוני של המחזאי טוני קושנר , מלאכים באמריקה , נחשף קהל ברודוויי אפילו לארמית . ומאז שנות ה60– נתקל הקהל הרחב בכל כך הרבה חומר קומי עתיר המצאות של וודי אלן הרבגוני , ואחר כך גם ביצירותיו הרציניות , עד שקהל מועדוני הלילה , ובעקבותיו גם חובבי הסרטים והספרים , היו בהחלט עשויים לחוש מבורכים ( ביידיש : זעליג . ( ההגדרה שבה משתמשים בנוגע לתרבות היהודית האמריקנית דוחה את זיהויה של זו עם יהדות . מאחר שהנאורות והאמנסיפציה צמצמו צמצום דרמתי את התחום שבו יש לדת מעמד , סוגיות פולחניות ורוחניות כבר אינן ממצות את משמעות המבע התרבותי בארצות הברית . כאן אפשר לגייס את ההיסטוריה של האדריכלות להדגים עד כמה כמעט אין להפריד את הפולחן הדתי היהודי מחלחולן של השפעות חילוניות . נתבונן לדוגמה במודרניזם עצמו , שלא כפה סגנון בנייה מובהק על בתי כנסת . כמה מן ההישגים המודרניסטיים המבריקים ביותר בתחום הזה נזקפים לזכותם של לא יהודים , כמו פרנק לויד רייט , שעיצב את תוכניתו של "בית שלום ; " מינ 5 ר 1 ימאסאקי , שתכנן את בית הכנסת "קהילת ישראל" בגלנק , 5 אילינוי ( 1964 ) וכן את "טמפל בית–אל" בבירמינגהם , מישיגן ;( 1974 ) ופול רודולף , שהיה אחראי לעיצובו של בית הכנסת "בית–אל" בניו לונדון , קונטיקט . ( 1973 ) ואף שאדריכל בתי הכנסת הפופולרי ביותר בהיסטוריה האמריקנית היה יהודי , פרסיוואל גודמן , הוא כמעט לא שאב מדוגמאות היסטוריות ולא גילה שום העדפות סמליות ביותר מחמישים בתי הכנסת שתכנן , והשאלה אם מצא אסתטיקה נאותה וייחודית לפולחן היהודי עדיין פתוחה . אין זה מפתיע שחוקר תולדות האמנות גארי טינטרוב , שערך סקר על תכנונם של בתי כנסת בשלושת העשורים הראשונים שאחרי המלחמה , מצא ריבוי סגנונות כה גדול , עד שנואש מן האפשרות למצוא גורם כלשהו שיש בו משום "ביטוי ייחודי לאדריכלות יהודית . " האדריכלות השיגה בכל זאת חידוש ייחודי אחד , לפחות מספרם של יהודי ארצות הברית המצהירים על יידיש כשפתאמם פוחת והולך . היומון ביידיש "פארווערטס" ( בתמונה : בניין המערכת שלו בניו-יורק ) חדל להופיע ביידיש והיום הוא מופיע באנגלית

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא