ריכרד ואגנר

עמוד:88

למינכן לודוויג השני , מלך בוואריה . עקב תככים וסכסוכים נאלץ אמנם ואגנר לנטוש את העיר כעבור שנה , אך המלך , שהעריץ את אמנותו , המשיך לתמוך בו ( כספית ) עד סוף חייו . בין השנים 1865 ו1872– חי ואגנר לא הרחק מלוצרן . בשנים האלה התהדקו קשריו עם קוזימה , בתו של פרנץ ליסט , והם נישאו בשנת . 1870 העתקת מגוריו לעיירה הדרום גרמנית ביירוית מסמלת את תחילת התקופה האחרונה בחייו , שבה הגיעה תהילתו לשיאה . בביירוית הקים את בית האופרה , והוא משמש עד היום אתר לפסטיבל מיצירות ואגנר המתקיים בו בכל שנה . בית האופרה נחנך ב1876– בהופעת הבכורה העולמית של הטטרלוגיה טבעת הניבלונג . לאחר הופעת הבכורה של פארסיפל , ב , 1882– נסע ואגנר לוונציה , ושם נפטר ב13– בפברואר . 1883 הוא נקבר בגן הווילה שלו בביירוית . ואגנר , שהושפע , כידוע , משופנהאואר ומניטשה כאחד ( על האחרון אף השפיע מצדו השפעה עמוקה , ( יכול להיחשב להתגלמות המובהקת של המגמה הרומנטית–תרבותית הגרמנית , שהטעינה את האמנות – חרף ההתייחסות אליה כאל "אוטונומית" – בפונקציות כלל–אנושיות והתייחסה אליה כאל ספירה תרבותית החורגת מעבר למה שהיא נראית על פי תופעותיה ועל פי מה שהיא מצהירה על עצמה . "יצירת האמנות הכוללת" שעמדה לנגד עיניו אינה רק בגדר שאיפה למיזוג מהפכני בין המדיומים האמנותיים השונים , אלא אמצעי מוצהר , לדידו , ל"חינוך העם . " הטטרלוגיה טבעת הניבלונג היא לא פחות ממימוש משימה אמנותית שאפתנית של מתן דין וחשבון רב–עוצמה על התפתחותה הטראגית של הציוויליזציה האנושית בכללה ועל ת B לד B תיה המסוימות בשלביה המתקדמים בעידן המודרני בפרט : קורות האסון , החוצה את ההיסטוריה , של התנכרות התרבות האנושית התכליתנית לכוחות הטבע , של חפצ 3 ן התשוקה ודחיקת האהבה לטובת הממון , של בגידה , הפרת חוזים ואמונים ביחסים האנושיים , של תככים , מאבקים כוחניים ומניפולציות אינטרסנטיות , של יוהרת האדונים , סבל הנשלטים ופועלה הלא–מודע של קללה קדומה , המשתרעת למן רגע בריאת העולם ( ב"זהב הריין ( " ועד לחורבן ממלכת האלים–האדונים ( ב"דמדומי האלים . ( " המיתוס ההיולי משמש את ואגנר כבסיס לדיון פילוסופי–אמנותי בהיסטוריה האנושית , ואילו הבימה – כאתר התרחשותו של הדיון , ומניה וביה גם כתחליף לאתר החברתי של המעשה הפוליטי הממשי . העניין האחרון הזה משקף במידה ידועה את המטמורפוזה שעבר ואגנר , בהתפתחותו הפוליטית , ממהפכן רדיקלי על הבריקדות של דרזדן ב , 1849– אנרכיסט , חסידו של באקונין , המייחל לחורבן בירות אירופה ולהקמתה של חברה חדשה , גולה פוליטי נרדף על ידי השלטונות , ועד לשיבתו לחיקה של הסמכות הממסדית , מתוך חיכוך בנסיכים ובמלכים , גיבוש השקפות לאומניות וריאקציה רעיונית ( אופורטוניסטית בחלקה , ( שהעלתה גם את יחסיו עם ניטשה , המורכבים ממילא , על שרטון . ניטשה סלד , בין היתר , סלידה עמוקה גם מהאנטישמיות של ואגנר , תכונה שלא התיישבה עם יחסו שלו אל היהודים כאל עם היסטורי , אך גם מתפיסת "הגאולה , " שבה חדורה יצירתו הכוללת של ואגנר . בקוסמוס הוואגנרי היהודים אינם זכאים לגאולה כלשהי ; לכל היותר מתאפשרת בו גאולת היהודים מעצמם . הקביעה הזאת מוצאת את ביטויה הישיר בחלק מכתביו העיוניים של ואגנר , אך בעיקר בפמפלטים רבים ובהתבטאויות אישיות , הגדושים באנטישמיות אובססיבית ובוטה . המפורסם בכתביו בעניין הזה הוא חיבורו היהדות במוזיקה , כתב–פלסתר שפורסם בשנת 1850 בשם הבדוי קארל פרייגדאנק , וזכה , 19 שנה לאחר מכן , למהדורה שנייה ומורחבת , הפעם בשמו האמיתי . בחיבור הזה דן ואגנר , לאחר שעסק בהרחבה במהותה של "הסלידה האינסטינקטיבית" שמעוררת דמות היהודי בקרב בני העם הגרמני , בהשפעתם של היהודים על המוזיקה הגרמנית מאז בטהובן , ובעיקר בהשפעתם של מאיירבר ומנדלסון . ההשפעה הזאת , כך טען , קלקלה את הטעם הטוב והובילה להתנוונותה הרת–האסון של המוזיקה הגרמנית . התהליך התאפשר משום שהיהדות , על אף היותה "יסוד הרסני זר" מעיקרה , השכילה להכות שורשים בגרמניה , תוך ניצול מתוחכם של החולשות ושל הקלקולים ריכרד ואגנר . חרף העובדה שדיבורו ולא מעט מכתביו גדושים ביטויים אנטישמיים , קשה למצוא להם זכר בפועלו האמנותי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא