מכחישי השואה

עמוד:74

מכחישי השואה פייר וידאל–נקה הם מכנים עצמם " רוויזיוניסטים , " מונח שאין הם ראויים לו כלל . אנו מכנים אותם " מכחישים , " ומילה זאת אומרת את העיקר : הם אינם עושים " רוויזיה " של תולדות השואה אלא – בניגוד ליומרתם כהיסטוריונים – מתעקשים להכחיש אותה . שתיקה ואי אמון אפשרו מלכתחילה את מעשי ההשמדה של גרמניה הנאצית , לפחות עד שנת . 1943 המידע שהגיע למערב היה מועט , וקשה היה לאמת אותו . הוא גם עורר התנגדות נמרצת . העובדות שנמסרו היו כה מטרידות , עד שנדמה היה תחילה שהן מופרכות . נוסף על כך העיב עליהן זיכרון התעמולה נגד גרמניה בעת מלחמת העולם הראשונה . ספקנות זו התנפצה , כמובן , לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי , כאשר התברר כי מיליוני יהודים נרצחו – קורבן לשיטות חיסול משוכללות שהפעילו גדודי המשטרה הנאצית ובעיקר יחידות החיסול הניידות , ה " איינזצגרופן , " בפולין , ברומניה ובשטח הסובייטי הכבוש . רבים הושמדו באמצעות ניצול עד מוות של כוח עבודתם בגטאות ובמחנות הריכוז ; אחרים – בעזרת טכניקת חיסול ' תעשייתית : ' תאי גז באושוויץ , ברגן , חלמנו , סוביבור , מיידאנק וטרבלניקה . גם כשכבר לא היה ספק בנוגע לעובדות , קשה היה לתפוס אותן או לפרש אותן בכלים אנליטיים מוכרים . המארקסיזם , למשל , יכול היה לקבוע עמדה בנוגע לניצול היתר של עובדים , אך לא בנוגע לחיסולה המתוכנן של קבוצה אנושית , שמבחינתו קשה היה אפילו להגדירה ולזהותה . גם לאידיאולוגיות אחרות לא היו כלים נאותים כדי לטפל בתופעת ההשמדה . הניסיונות הראשונים – תחילה יחסיים , ואחר כך סוחפים – להכחשת הטבח הגדול באו מצדם של נאצים , ישנים כחדשים , ומצד קבוצות קטנות הקשורות לשמאל הקיצוני . המקרה המדהים ביותר בשלב זה היה של פול רסיניה , מחבר הספר הראשון שעסק בהכחשת השואה – חציית הקו , ( Passage de la Ligne Le ) משנת , 1948 ולאחריו , כעבור שנתיים , הופיע ספרו הנוסף : סיפור השואה והשקרים של יוליסס , משנת . 1950 רסיניה היה סוציאליסט ופציפיסט , שהוא עצמו הוגלה בידי הנאצים , אך בחר להפעיל על מלחמת העולם השנייה את מושגי מלחמת העולם הראשונה ולראות באשמה המוטלת על גרמניה הנאצית חזרה פשוטה על ההאשמות שהוטחו בעבר כלפי הקיסרות של וילהלם השני . בסופו של דבר , אף שהכחשת השואה הופיעה בשלב מוקדם למדי , היא תפסה תאוצה יחסית רק בסוף שנות ה70– ותחילת שנות ה80– של המאה ה . 20– בסוף שנות ה70– התחיל גל של פרסומים בעלי יומרה מחקרית–אקדמית . ספרו של דייוויד אירווינג המלחמה של היטלר , שיצא לאור ב , 1977– עורר מהומה רבתי וגרר אחריו ויכוח ממושך על שאלת קיומה או אי קיומה של פקודת השמדה פרי עטו של היטלר . באותה שנה יצא לאור גם ספרו של ארתור בוץ – התרמית של המאה ה . 20– בוץ , פרופ' להנדסת חשמל באוניברסיטת נורתווסטרן באילינוי , היקנה לספרו "לבוש מדעי , " האשים את המוסדות היהודיים בהפצת "שקר השואה" וטען שההוכחות היחידות לקיומה–לכאורה היו העדויות במשפט נירנברג שנגבו בעינויים . בניגוד לרסיניה , בוץ לא הצדיק את רדיפת היהודים בידי הגרמנים ואף לא הכחיש תופעה של רצח יהודים , אך ביקש להוכיח כי המספר הכולל של יהודים שנרצחו בידי הגרמנים לא עלה על מיליון . וכך ניתן לסכם את התזות של "מכחישי השואה : " גרמניה הנאצית לא היתה אחראית למלחמה , ולקואליציה האנטיפאשיסטית לא היתה כל הצדקה . זאת ועוד : בפועל לא היה כלל רצח–עם והאמצעי המסמל אותו , תאי הגזים , לא היה ולא נברא . השואה היא פרי "שמועה , " שנהפכה ל"מיתוס" ואחר כך ל"הונאה" בשירותה של "הציונות הבינלאומית . " "הפתרון הסופי" לא היה אלא גירוש היהודים למזרח אירופה , לשם יישובם מחדש וכדי לעשות שימוש בכוח העבודה שלהם . מספר הקורבנות , שניתן להסבירו בקשייה של גרמניה הנתונה במלחמה , היה בכל מקרה מוגבל ביותר . חשוב להדגיש , כי הזרעים להכחשת השואה נזרעו למעשה בידי הנאצים עצמם , אשר השקיעו מחשבה רבה ומאמצים מעשיים לטשטוש מעשיהם , אפילו בכל הנוגע לאוכלוסיית העורף בגרמניה . שלילת השואה אינה נשענת על הדיסציפלינה ההיסטורית . היא לא באה במקום גישה היסטורית זו או אחרת , גם אם נדמה לעתים שעבודתו של מחבר זה או אחר עושה שימוש במתודה ההיסטורית . מבחינה מהותית , קדמה המסקנה של שלילה מוחלטת של קיום השואה לניסיון הוכחתה של מסקנה זו . ניתן למצוא כאן תערובת של מרכיבים אידיאולוגיים אחדים : אנטישמיות , אנטי–ציונות ( ממנה נבע סוג של רוויזיוניזם ערבי , ( פציפיזם , לאומנות גרמנית , אנטי–קומוניזם ועוד . מרכיבים אלה מופיעים בשיעורים משתנים . ברור , למשל , כי הלאומנות הגרמנית אינה מעניינת ישירות פציפיסט אמריקני או צרפתי , אך פציפיסט צרפתי יכול להשמיע בעצמו נימוקים מבית מדרשו של לאומן גרמני ובתוך כך למחול לארץ השכנה ולהאשים את קהילתו שלו בשוביניזם . מבחינה גיאוגרפית , אפשר למצוא את שלילת השואה כמעט בכל מקום , משוודיה עד רוסיה , ומאוסטרליה עד ארצות הברית , וכמובן בארצות האיסלאם . הארצות הקומוניסטיות לא אפשרו לתת ביטוי לעמדה זו אך

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא