יחסים בין יהודים ללא יהודים בצפון אפריקה

עמוד:57

המשכילים והמדינאים המוסלמיים להתייחס אל היהודים כאל מרכיב אינטגרלי ברקמה הלאומית המרוקנית , האלג'ירית או התוניסית והם אף לא ביקשו לצרפם כשותפים לגיטימיים למאבק הלאומי נגד האימפריאליזם הצרפתי . המגמה הזאת של פירוד וניתוק העמיקה עוד יותר במהלך התקופה הקולוניאלית ובאה לידי ביטוי בכל דרך אפשרית : יציאת יהודים מאזורי המגורים המאוכלסים במוסלמים והתקרבותם לרבעים האירופיים החדשים , נטישת השפה הערבית לטובת הצרפתית ושפות אירופיות אחרות , אימוץ של דרכי התנהגות ודפוסי חיים מערביים , ומעל הכול – ניתוק פוליטי ואידיאולוגי שהלך והתחדד על רקע החרפת העימות בין יהודים לבין ערבים בארץ–ישראל וחדירת הרעיון הציוני לתודעתם של בני הדור היהודי הצעיר בין שתי מלחמות העולם ולאחר השואה . אין פלא אפוא שרק יהודים מעטים נטלו חלק במאבק לעצמאות שהתפתח בכל אחת מארצות צפון אפריקה בתחילת שנות ה50– של המאה ה . 20– העובדה שבשלוש הארצות האלה לווה המאבק הלאומי בנימה דתית–מוסלמית אף היא לא עודדה את היהודים להצטרף ללוחמים למען סילוקו של השלטון הקולוניאלי . בקרב המתיישבים האירופים , שהיהודים כה רצו להשתלב בתוכם , נפתח מסע אנטישמי חריף מיד לאחר היוודע דבר פרסומה של פקודת כרמיה . המסע הזה נועד למנוע מהיהודים להגשים את זכויותיהם האזרחיות החדשות , ובכלל זה הזכות להשתתף בבחירות למועצות המקומיות ולפרלמנט הצרפתי , שהיו פתוחות לפני בעלי אזרחות צרפתית בלבד . היהודי הוצג לא רק כמי שבגלל בורותו הפוליטית הוא מחבל בהליך הדמוקרטי , אלא גם כמי שבעצם מוצאו ה"מקומי , " בשפת דיבורו , במבטאו , בלבושו , במנהגיו ובאורח חייו , בעיסוקיו ובדתו הוא משתייך ל"ילידים" המוסלמיים יותר מאשר ל"אדונים" הצרפתיים . על רקע זה נעשה היהודי לאחת הדמויות השליליות והבזויות ביותר בספרות העממית ובעיתונות הצרפתית המקומית , והיא הסיתה בלי הרף את אוכלוסיית המתיישבים נגד היהודים ודרשה את ביטולה המיידי של פקודת כרמיה . השיא במסע הזה נרשם בסוף המאה ה , 19– כאשר באווירה המשולהבת סביב פרשת דרייפוס הוקמו "ליגות אנטייהודיות" בכל אחת מערי אלג'יריה וקראו להחרמתם הכלכלית והחברתית של היהודים וארגנו נגדם הפגנות סוערות שגררו פגיעות בנפש וברכוש . בבחירות שנערכו בשנת 1896 נכבשו כל המועצות המקומיות החשובות בידי החוגים האנטישמיים , ואלה , מיד לאחר שנבחרו , פיטרו את עובדי העירייה היהודיים , הוציאו את הנזקקים היהודיים מרשימות מקבלי הסעד , סילקו את החולים היהודיים ממחלקות האשפוז העירוניות וכו . ' באלג'יר הבירה אף שקל ראש העיר החדש לאסור על היהודים לקיים את סדרי השחיטה , הקבורה והטוהרה הנהוגים בקרבם מפני שהם "מזהמים" את מערכת הביוב של העיר . עד סוף מלחמת העולם הראשונה נגעה התסיסה הזאת למתיישבים האירופים בלבד , והמוסלמים עמדו בדרך כלל מהצד . ואולם על רקע החרפת הסכסוך היהודי–ערבי בארץישראל ובשל השלכותיו החמורות של המשבר הכלכלי העולמי על החברה המוסלמית , נסחפו גם הערבים בגל האנטישמי החדש ששטף את אלג ' יריה בין שתי מלחמות העולם . הפוגרום שנערך ביהודי קונסטנטין בראשית אוגוסט 1934 היה אחד הביטויים החמורים ביותר של הצטלבות זו של השפעות אנטי–יהודיות : עשרות יהודים נהרגו או נפצעו בשלושה ימים של מהומות קשות לפני שהשוטרים והחיילים הצרפתיים קיבלו הוראה מפורשת לפזר בכוח את המתפרעים שפרצו לתוך רחובות המגורים של יהודים , הרגו את דייריהם , בזזו חנויות והעלו אותן באש . המצב התערער עוד יותר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה . על היהודים הוטלו חוקי הגזע של משטר וישי שכללו ביו היתר את ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג ' יריה ופיטורי מאות יהודים במנהל הציבורי בשלוש הארצות . מאות רבות של יהודים מצאו את עצמם במחנות העבודה שהקימו הצרפתים בדרום מרוקו ואלג ' יריה , ובין נובמבר 1942 לאפריל – 1943 הגרמנים בתוניסיה . עם סיום המלחמה נפרצו מרבית הסכרים שהגנו על המשך קיומם של היישובים היהודיים באזור , שכן בצד פתיחת תהליך הדה–קולוניזציה והיחלשות השלטון הקולוניאלי בכל אחת מארצות המגרב , הידרדרו היחסים בין היהודים לבין המוסלמים על רקע החרפת המצב בארץ–ישראל . ההתלהבות העצומה שעוררה הקמת מדינת ישראל והחשש מפני תוצאותיה של עזיבת הצרפתים סללו את הדרך ליציאת היהודים מצפון אפריקה . זו נערכה לפי קצב שקבעו כמה גורמים , ובהם קצב הענקת העצמאות לכל אחת מהארצות ומלחמות ישראל-ערב . בתחילת שנות ה50– אמנם הצטרפו כמה מאות יהודים לתנועות הלאומיות בתוניסיה ובמרוקו , אך לא היה בצעדים האלה כדי לעצור את זרם היציאה של היהודים , שנמשך ואף התעצם למרות השיפור המתמיד שהיה במצבם הריאלי של הנותרים , וחרף העובדה שהתבדו כל הנבואות השחורות – שהושמעו בעיקר בישראל – בדבר הגורל המר המצפה ליהודים בצפון אפריקה הפוסט–קולוניאלית . באלג'יריה היה יחסם השלילי של היהודים כלפי תנועת השחרור המקומית ( פל"נ ) בוטה אף יותר : לפני שיצאו בהמוניהם לצרפת , לאחר שזכתה אלג'יריה בעצמאותה ( בשנת , ( 1962 הם היו מרכיב מרכזי בחוגים הקיצוניים הצרפתיים שנלחמו בחירוף נפש למען המשך קיומה של "אלג'יריה הצרפתית . "

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא