יחסים בין יהודים ללא יהודים בצפון אפריקה

עמוד:55

יחסים בין יהודים ללא יהודים בצפון אפריקה מישל אביטבול עד המאה ה19– ותחילת העידן הקולוניאלי היו שלושה מאפיינים עיקריים ליחסים בין היהודים לבין סביבתם המוסלמית בצפון אפריקה : א . בולטות הממד הדתי–האתני בהגדרת הסביבה את היהודי כ"ד'ימי" ( בן חסות ) ובתפיסת היהודי את עצמו . ב . אי סימטריה בין הסטטוס החברתי–הפוליטי של היהודי לבין הפונקציות הכלכליות–המנהליות שהוא ממלא מטעם המדינה ולמען רווחת החברה : יהודים ונשים היו היחידים שנבצר מהם – בשל עכבות תרבותיות ודתיות – להמיר את הישגיהם למען הכלל ( בתחום הכלכלי בעיקר ) בקידום חברתי ופוליטי . ג . לעומת המצב ששרר באירופה עד לתקופת האמנסיפציה , היה המעמד המשפטי–המדיני של היהודים מעוגן ב"אמנת עומר" המפורסמת מראשית ימי האיסלאם – ששימשה תמרור נורמטיבי קבוע ומקובל על החברה והמדינה , גם אם מקצת סעיפיה לא תמיד נשמרו בקפידה בידי השליטים . נזכיר שעל פי אמנת עומר , בתמורה לחופש הפולחן שניתן ליהודים ( ולנוצרים ) בתור ד'ימים , בני חסות , הם הצטוו לשלם מס גולגולת " ) ג'זיה ( " ולקיים שורה שלמה של כללי התנהגות משפילים לציון אפלייתם לרעה ביחס למוסלמים . על רקע ההתפשטות האירופית בדרום אגן הים התיכון , שהחלה עם הפלישה הקצרה של נפוליון למצרים ( 1801-1798 ) והובילה לכיבוש הצרפתי של אלג'יריה , ( 1830 ) תוניסיה ( 1881 ) ומרוקו , ( 1912 ) השתנו לבלי הכר דפוסי היחסים בין היהודים לבין המוסלמים , אם בביטולה – דה פאקטו או דה יורה – של " אמנת עומר" ואם בעקבות התמורות הכלכליות , החברתיות והפוליטיות שחדרו לארצות המגרב בעטיו של העידן הקולוניאלי . שיאן של התמורות הללו היה בשנת , 1870 עם נתינת האזרחות הצרפתית לכלל יהודי אלג'יריה , בהתאם ל"פקודת כרמיה" ( הקרויה על שמו של שר המשפטים היהודי אדולף כרמיה , שקודם לכן נמנה עם מייסדי "כל ישראל חברים . ( " אחרי שהסירו יהודי אלג'יריה מעליהם את חרפת ההשפלה המעוגנת במעמד הד'ימה והשתחררו בזמן מכל הצעדים המפלים שהיו מנת חלקם של ה"ילידים" המוסלמיים , הם נעשו לאזרחים שזכויותיהם שוות לאלה של המתיישבים הצרפתיים שנהנו מכל טוב במציאות הקולוניאלית האלג'ירית . צרפת אמנם נמנעה מנקיטת צעד דומה במושבותיה האחרות – אם כי ערב מלחמת העולם הראשונה היא אפשרה אזרוח סלקטיבי של היהודים בתוניסיה – אך עצם נוכחותה באזור שינתה מן הקצה אל הקצה את הדימוי של היהודי בעיני עצמו ובעיני סביבתו , שכן גם אם מצבו הריאלי לא תמיד היה שפיר , הוא נתפס מאז כמי ששואף בכל מאודו להתקרב לכובש הזר , לשפתו ולתרבותו . " יהודי המגרב " , כתב בהקשר הזה היסטוריון מרוקני בן זמננו , " גמרו אומר להמיר את ה ' חסות' על כוונותיהם לדחוק את היהודים אל מחוץ לארצם , החלו היהודים באמריקה בהפעלת לחץ לפתיחת שערים בפני אחיהם שנאלצו להגר . יותר מ 200 , 000– יהודים הגיעו לארצות הברית בשנים , 1941-1933 אך כוחות גדולים התנגדו להגירה זו . המתנגדים טענו שאין מקום באמריקה למהגרים , לא רק כי הם משנים את הצביון התרבותי של החברה האמריקנית , אלא גם בשל מחסור במקומות עבודה . לפני כניסת אמריקה למלחמת העולם השנייה , אחרי ההתקפה היפנית על פרל הרבור בדצמבר , 1941 היה מקובל באמריקה שאפלייתם של יהודים מותרת . רק מעטים מהם הורשו ללמוד באוניברסיטאות היוקרתיות , ואילו משרות הוראה היו פתוחות לפניהם רק בצמצום בכל סוגי האוניברסיטאות , גם היוקרתיות וגם האחרות , ורק מעטים מהם התקבלו להוראה בבתי הספר לרפואה . בחברות העסקים החשובות באמריקה כמעט לא התקבלו יהודים לעבודה . שינויים ניכרים במצב העניינים הזה החלו רק בימי המלחמה ולאחריה , כאשר אמריקה קראה לכל בניה ובנותיה לעמוד שכם אחד נגד האיום הנאצי . לפני כן היה עולם העסקים באמריקה כמעט סגור ליהודים , מחוץ לתחומי עיסוק חדשים כתעשיית הקולנוע ( הוליווד , ( הרדיו , ולאחר כעשרים שנה אף הטלוויזיה . הממסד האמריקני אפשר עתה ליהודים למצוא מקומות עבודה ולהתקדם בהם – אך היו אלה בעיקר עסקים חדשים שהסיכון בהם רב . היהודים הצליחו לגבור על האפליה נגדם , אך לעומת זאת לא צלחו בניסיונותיהם לתפוס עמדות מפתח בחברה האמריקנית עד התקופה החדשה שהחלה בשנות ה . 50– אמריקה נוסדה על עקרון השוויון , והמייסדים השרישו אותו בקריאה למרד נגד השלטון הבריטי ב4– ביולי 1776 ובחוקת היסוד האמריקנית שפורסמה ב . 1789– בכל דור היה ברור כי לא כל אזרחי אמריקה זכו לשוויון , אך היתה אחדות דעים שהשוויון הוא ערך מרכזי ומימושו הוא אך עניין של זמן . היהודים זכו לשוויון בתחילת דרכם באמריקה , כשהיו מיעוט קטן , אך רוב רובם של יהודי אמריקה זכו לו רק בתחילת העידן החדש שלאחר סוף מלחמת העולם השנייה .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא