יהודים וקולוניאליזם

עמוד:22

אוונגליסטים , ' כלומר פונדמנטליסטים , שתמיכתם במדינת ישראל היא קרוב לוודאי מוחלטת יותר מזו של הקהילה היהודית בארצות הברית . ואכן , ניתן לקשר בין הציונות של היהודים עצמם לבין המשיחיות הפרוטסטנטית , שנבעה מהציונות הנוצרית . לבד ממה שהיהודים מבקשים לעצמם , הרי הם היו תלויים תמיד ברצונם של אחרים . אף כי רעיון הגלות והשיבה היה תמיד חלק חשוב מן המחשבה היהודית , הרעיון בדבר שיבה בפועל , בגוף , לארץ–ישראל כישות מדינית ניזון לא רק מכמיהתם של יהודים להגדרה עצמית ( שאותה מדגיש הנרטיב הציוני ) כי אם גם מתפיסותיהם של הנוצרים את המפעל הנישא הזה . אדם כארתור ג'יימס בלפור , למשל , ששמו חתום על ההצהרה המכריזה על תמיכתה של בריטניה בהקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה , היה משוקע עמוקות ביוזמות דומות . אבי הציונות המודרנית , תיאודור הרצל , שאב את השראתו לא מהמסורת התלמודית או מלימודים יהודיים , שכמעט לא למד , ולא רק מן התנועות הלאומיות האחרות בעיקר באימפריה ההאבסבורגית , כי אם גם מרעיונות הציונות הנוצרית שנפוצו בזמנו . יהודים וקולוניאליזם מישל אביטבול המפגש עם הקולוניאליזם האירופי היה בלי ספק אחד הגורמים המכריעים ביותר בעיצוב פניה ובקביעת גורלה של יהדות ארצות האיסלאם במאה ה . 20– הדבר אמור בעיקר ביהדות צפון אפריקה , שהתנסתה בקולוניאליזם צרפתי הידוע באופיו החודרני והטוטלי , לעומת הקולוניאליזם הבריטי , שאפשר במידה רבה לעמים שחיו בחסותו להמשיך ולקיים את סדרי חייהם כראות עיניהם . די אם נזכיר בהקשר הזה שיהודי מצרים דיברו צרפתית , ולא אנגלית , ושיהודי עיראק בחרו בערבית לשפתם העיקרית אף שחיו בצלו של השלטון הבריטי . אפשר להשכיל להבין את משמעותו של המפגש הזה לאחר התבוננות במהותה של החברה הקולוניאלית כפי שהתגבשה בצפון אפריקה לאחר הכיבוש של אלג'יריה בשנת 1830 וכינון הפרוטקטוראט בתוניסיה ( 1881 ) ובמרוקו . ( 1912 ) זו היתה ביסודה חברה הייררכית–ריבודית , לפי קריטריונים אתנייםתרבותיים , שבראש הסולם שלה ניצבים יוצאי המעצמה הקולוניאלית לצדם של מתיישבים אחרים ממוצא אירופי ; מתחתיהם – ילידים מקומיים מעטים אשר סיגלו לעצמם את תרבותה ושפתה של המעצמה הקולוניאלית , והרחק בתחתית הסולם החברתי כלל הילידים , שמסיבה כלשהי לא רצו או לא יכלו להתקרב לתרבותו של הכובש . בפועל לא היתה השונות הזאת תרבותית גרידא והיו לה השלכות כלכליות ופוליטיות מרחיקות לכת : ככל שמתקרבים לרובד העליון של בעלי השררה הקולוניאליים , כך מתרבות הזכויות האזרחיות והפריווילגיות הכלכליות , ולהפך , ככל שיורדים אל תוך חברת הילידים , כך מתמעטות הזכויות האזרחיות וגוברת העריצות היומיומית מצדו של השלטון הקולוניאלי . נקל להבין מה גבוהה היתה הקפיצה שעשו יהודי אלג'יריה לאחר שביוזמתו של השר היהודי אדולף כרמיה קיבלו כולם כאיש אחד את האזרחות הצרפתית , ( 1870 ) שהעבירה אותם בן לילה ממש ממעמד נחות של "ד'ימים" מופלים ומושפלים למעמד של אזרחים שווי זכויות ל"אדונים" הצרפתיים . זאת ועוד : שלא כמו המעצמות הקולוניאליות האחרות , הניחה צרפת לנתיניה להבין כי מעמדם האישי הוא בר שינוי וקידומם ועלייתם בסולם החברתי–הקולוניאלי תלויים בנכונותם לקבל את אזרחות המעצמה השלטת , מצד אחד , ובמידת חשיפתם ופתיחותם לתרבותה , מן הצד האחר . ההנחה המובלעת כאן היתה שאת התרבות הצרפתית , בהיותה אוניברסלית וחילונית , יכול לאמץ כל אחד ללא הבדל דת או גזע . אלא שעד מהרה התברר ששני מפתחות הקסם לאושר הקולוניאלי – האזרחות הצרפתית והחינוך הצרפתי – הם מצרכים נדירים : חוץ מאשר ביחסם המיוחד כלפי יהודי אלג'יריה ( שעליו הם התחרטו כעבור הזמן , ( היו הצרפתים בדרך כלל "חסכנים" ביותר במתן אזרחותם לנתיניהם מעבר לים , ואף תבעו מכל המבקש להיות צרפתי לוותר מראש על זיקתו לחוק הדתי של קהילתו בכל הנוגע לענייני אישות . לעומת המוסלמים , שלא היו מוכנים לקבל עליהם את הוויתור הנדרש , עשו היהודים במרוקו ובתוניסיה – והדור הצעיר בייחוד – כל שביכולתם כדי לזכות למעמד דומה לזה של אחיהם באלג'יריה . מאמציהם נחלו הצלחה חלקית בלבד , שכן פרט לתוניסיה , שבה אפשרו הצרפתים לקטגוריה מסוימת של יהודים לקבל את אזרחותם , נתקלו היהודים בסירוב עקרוני של צרפת לחזור על התנהגותה באלג'יריה . יצוין שהדבר לא מנע מיהודים את שיפור מעמדם המדיני , ולו מהסיבה הפשוטה שאחת מהשלכותיו המיידיות של המצב הקולוניאלי היתה ביטולה הפורמלי של "אמנת עומר , " שהפלתה בין יהודים לבין מוסלמים . גם בתחומי החינוך התגלה פער עצום בין הצהרותיה של צרפת בדבר "השליחות המתרבתת" שקיבלה עליה לבין מעשיה בשטח . ואכן , צרפת הפיצה טיפין טיפין בלבד את תרבותה ואת שפתה בקרב נתיניה הקולוניאליים : בתום התקופה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא