|
|
עמוד:12
יותר ויותר , והפכו להיות מרוששים ומבודדים מסביבתם . נרקמו נגדם עלילות דם , תחילה באנגליה ומאוחר יותר בצרפת ובגרמניה : מסע הצלב השני משנת 1147 הביא אסונות נוספים . בשנת , 1215 בוועידה הלולנית הרביעית ברומא , החיה האפיפיור אינוצנטיוס השלישי את הגישה הנוצרית הישנה כלפי היהודים : מכאן ואילך הם היו אמורים לרדת למעמד שקבעה להם הכנסיה בעבר הרחוק . באמצע המאה השלוש עשרה כבר הפכו יהודי גרמניה ללא יותר מאשר נכסים , משועבדים לאוצר של קיסר האימפריה הרומית הקדושה ; ועוד לפני שהגיעה אותה מאה לסופה החלה סדרה של גירושים משטחים באירופה המערבית . אפילו בספרד הנוצרית , שבה הגיעו יהודים מסוימים לדרגה גבוהה של התקבלות בחברה , הביאו עד מהרה הלחצים הפוליטיים והדתיים הגוברים לידי המרות דת מרצון ומאונס , ואחרי כן לאינקויזיציה מכוונת נגד הנוצרים החדשים הללו , וב , 1492 לגירוש היהודים הנותרים . חיי הרוח בימי הבינים שרתו את התיאולוגיה הנוצרית . חיים אלה , מעצם טבעם , הרחיקו מתוכם את היהודי , שטיפח את מסורתו בתוך גבולות קהילתו . רק יהודים מעטים למדו לטינית , אותה הם ראו כשפתם של מחריבי בית המקדש ושל הדוגמה הנוצרית האנטי יהודית . במקביל לכך היה לימוד העברית נדיר ביותר בין המלומדים הנוצרים בימי הבינים . בין היהודי והגוי פעורה היתה תהום רחבה עד כדי כך שהשאלה בדבר זהות חצויה לא יכלה כלל להתעורר . היהודי הזדהה לגמרי עם קבוצתו שלו ועם שאיפותיה הדתיות . הוא חש עצמו חלק מעדת בני ישראל העולמית , אותה בירך האל בהתגלות מיוחדת ושאותה הוא יגאל לבסוף ביד משיחו . העולם שמחוץ לקהילה היהודית היה זר . היהודי יצא אליו לצורך פרנסתו , אך כיהודי הוא לא יכול היה להזדהות עם הסביבה הנוצרית , ואף לא לאמץ את האידיאלים שלה . ההתבדלות ההדדית נפסקה לזמךמה באיטליה של הרנסנס . שם אפשרה ההרפיה הכללית בשמירת הדת , שהיתה נפוצה בין המעמדות העליונים והמנהיגים הרוחניים , מגע הדוק הרבה יותר בין יהודי וגוי . אלא שההומניסטים האיטלקים לא הציבו אוניברסליזם חדש במקום האידיאולוגיה הישנה של הכנסיה ; הם
|
|