|
|
עמוד:13
התרחבותה , וההתנגדות הגוברת מצד האוכלוסייה הפלשתינאית בתמיכת מדינות ערב , הביאו את שלטונות המנדט עד מהרה למחשבה שנייה . מכאן ואילך התנהלו ההתיישבות והצמיחה הכלכלית החברתית , הביטחונית והפוליטית , בצל מאבקים מחמירים והולכים עם שלטונות המנדט , ששאפו להגביל אותן ככל יכולתם . רביעית , התגברה התנגדות האוכלוסייה הערבית שהתחילה להתארגן במקביל בתנועה לאומית פלשתינאית . ככל שהיישוב גדל והתבסס החמירה אפוא ההתנגדות ונעשתה יותר מאורגנת ויותר אלימה . היישוב היהודי נאלץ להעצים את יכולתו הצבאית . כוונת הציונות המקורית היתה לרכוש את הארץ בכסף ולכבוש אותה על ידי התיישבות ועבודה , בדרכי שלום . אכן , כוונה זו לא השתנתה במישור הפרוגרמטי עד הקמת המדינה . כל זמן שהשלטון בארץ היה בידי מעצמה אימפריאלית לא היתה לציונות אופציה ממשית של כיבוש צבאי , אולם בדיעבד הפך מרכיב ה"הגנה" מפני ההתנגדות הערבית והמאבק הכוחני עם שלטונות המנדט להיבט מרכזי באסטרטגיית הגשמת הציונות בארץ . על רקע זה נעשתה "הבעיה הערבית" לבעיה המדינית והמוסרית החמורה ביותר שהעסיקה את ההגות הציונית הארץ ישראלית החל מאמצע שנות העשרים , ובהדרגה עלתה גם הבעיה של פיתוח מוסדות היישוב כתשתית של מדינה שתהיה מסוגלת לקחת את השלטון לידה בבוא שעת הכושר . לבסוף יש לציין את הבעיה הגדולה שהתעוררה לטווח יותר רחוק : היחס בין המרכז הנבנה בארץ ישראל לעם היהודי בתפוצות , והעימות בין זהות יהודית גלותית לזהות עברית ארץ ישראלית . התפתחות היישוב בארץ והתגבשות מוסדותיו העצמאיים העתיקו בהדרגה את מרכז הפעילות הציונית לארץ ישראל , גם מן הבחינה המדינית . למרות זאת הנהלת ההסתדרות הציונית וכל מוסדות הציונות המשיכו לפעול בגולה ולייצג בעיקר אותה : תחילה בברלין ואחר כך בלונדון . יותר מאוחר הופיעה ההשפעה העצמאית של הציונות האמריקאית , והתפתחה יריבות על ההנהגה בינה לבין הציונות האירופית . אך גם מחלוקת זו לא הביאה , כמובן , להעתקת מוקד ההנהגה הציונית מאירופה לארץ ישראל . הסיבה ברורה : בארץ ישראל התרכז חלק מזערי יחסית מן העם היהודי . התנועה הציונית , שארגנה בתוכה למעשה רק מיעוט בעם היהודי , נאלצה להיאבק על תמיכה רחבה ככל האפשר במפעל ההגשמה , שעיקר משאביו , תומכיו ונותני חסותו היו באירופה . למרות עצמאותו המתגבשת המשיך אפוא היישוב היהודי בארץ להיות תלוי ביהדות הגולה ובמנהיגותה . אף זאת : העולים לארץ ישראל השאירו אחריהם הורים , אחים , קרובים וידידים . על ידם הם נקשרו לגולה שממנה באו לא רק בזיכרונותיהם אלא במחויבויותיהם האנושיות העמוקות ביותר . הם המשיכו אפוא לראות את עצמם כחלוצים המייצגים את עמם , אלא שהדינמיקה של הגשמת שליחותם , בתוספת המוטיווציה של "שלילת הגלות" והשאיפה ליצור בארץ הוויה לאומית "נורמלית , " גרמה בהכרח להתרחקות וניכור , שהתבטא בעיקר בחינוך הילדים שנולדו בארץ . אלה אמורים היו להיות שונים גם מהוריהם עם שיגשימו את חלומם . היה זה עוד סכסוך שנבע בהכרח מהעתקת מרכז החיים של העם מארץ לארץ , אך ככל שהיישוב גדל , וביתר שאת כאשר הילדים שנולדו והתחנכו בארץ על
|
|