|
|
עמוד:12
מנת לחשוף את מעללי הממסד הציוני בעדה הדרוזית, לצרכי היהודים והמדינה היהודית. כך הקדשתי את מרבית לימודי לתואר השני והשלישי ללימודי חינוך באוניברסיטה העברית בירושלים לחקר העדה הדרוזית בישראל. בין שני התארים זומנה לי הפתעה נוספת לא בלתי צפויה. בשנת 1988 השתתפתי בהפגנה גדולה שערכו הסטודנטים הערבים באוניברסיטה העברית, בתוך הקמפוס, כמחאה על כך שהצבא הרג מספר סטודנטים באוניברסיטת ביר זית. ההפגנה היתה לא חוקית והמשטרה נכנסה לתוך הקמפוס ופיזרה אותה. כעבור שבוע קיבלתי זימון לחקירה משטרתית בחיפה. חשבתי שהזימון קשור להשתתפותי בהפגנה. כאשר הגעתי למקום התברר לי שהוזמנתי לחקירה של השב"כ. איש נחמד, לבוש בבגדים אזרחיים פתח ושאל אותי, מה רע לך כדרוזי בישראל, וניסה להתעניין במה אעסוק לאחר שאסיים את התואר השני שלי. לאחר שהתרעמתי על כך שרימו והזמינו אותי לחקירת משטרה, וקמתי ללכת, התריע בפני אותו איש חביב שאינני נוהג בחוכמה, והוסיף, שאחר כך, כאשר אשלח את המכובדים שיבקשו עבורי עבודה, לא יעזור לי דבר. בדרכי הביתה גיחכתי על דבריו וחשבתי לעצמי, אני, שכל חיי נלחם ב"מכובדים" הללו, אשלח אותם לבקש עבורי עבודה? אבל מבעד למשקפיים של האוריינטליסטים הללו כולנו נחשבים לאותו דבר. לא עבר זמן רב וידיו הארוכות של השבכ" הגיעו גם לרחובות יפו כדי להצר את צעדי. בשנת 1990 עזבתי את העבודה בגבעת חביבה עם קבוצת מנחים ערבים, כיוון שהמקום לא יכול היה להכיל אותנו בפלסטינים עם אידיאולוגיה וחשיבה פוליטית כזו שלנו. ביקשתי להתקבל לעבודה כרכז קידום נוער, והתקבלתי כאחראי על האגף הערבי ביפו, עבודה שנראתה לי מאתגרת מבחינה חברתית ופוליטית. התחלתי לעבוד pDD וניסיתי לקדם את המקום ולהשליט בו סדר. תוך כך נתקלתי ביהודי מבוגר, שלא סיים בית ספר תיכון, שעבד שם כרכז טכני ותפקידו היה לדאוג לעניינים לוגיסטיים כגון תקינות המועדונים, אספקת אוכל וכדומה. אבל
|
|