|
|
עמוד:11
ויומיומי עם זהותי הדרוזית-ערבית-פלסטינית. באותם ימים, בשנת ,1982 הקמנו יחד עם מספר חברים שלי מהכפר, את ועד הבוגרים שבהמשך הדרך יהווה נקודת ציון בהבניית הזהות שלי ושל חברי. בתחילה, מתוך נאיביות, הצבנו לנו למטרה להעלות את רמת החינוך בכפר. אך עד מהרה הגענו למסקנה שרמת הלימודים הנמוכה אצלנו, כמו בשאר הכפרים הדרוזים, היא תוצאה של מדיניות משרד החינוך לגבי המגזר הדרוזי, וכי עלינו להאבק במדיניות זו. לא אכנס כאן לפרטי ההיסטוריה של העדה הדרוזית, אבל כדי לקשר בין הדברים ראוי להזכיר כי בשנת 1956 הוחל על הדרוזים חוק גיוס חובה. בתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 קמה תנועה עממית בראשות ועדת היוזמה הדרוזית שהתנגדה לחוק זה. בתגובת נגד הפרידה המדינה את החינוך בכפרים הדרוזים ממערכת החינוך לערבים, והקימה מערכת נפרדת ייחודית לדרוזים שבאמצעותה ניסו ליצור דרוזי-ישראלי וחייל צייתן. באמצעות ועד הבוגרים חשפנו את המגמות הללו ואת השיטות הנפסדות של הוועדה שעסקה בחינוך לדרוזים )במשרד החינוך,( ולא בחלה בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתה על חשבון ההישגים הלימודיים של הצעירים הדרוזים ועתידם. תחילה הצרו את צעדינו והגדירו אותנו כקיצונים וקומוניסטים, מילות גנאי שנתפסו כקשות באותם ימים בקרב העדה הדרוזית. לאחר מכן, הפכנו לגורם משמעותי במישור הארצי, כגוף שהוביל מאבק נגד תהליך "הדרזה" זה. הגענו לפקידים הבכירים ביותר במשרד החינוך, לחברי כנסת, לעיתונאים ולאנשי ציבור שונים. הייתי יו'יר הוועד, ראיתי במו עיני וחשתי על בשרי את אטימותם של כל הדרגים הללו. האמנתי לתומי שכאשר נציג את העובדות ואת העוול שנגרם לתלמיד הדרוזי בשם הישראליות המדומה, הם "יקפצו לדום" ויתקנו את המעוות. תחת זאת ראיתי איך מקריבים את התלמידים הדרוזים על מזבח השירות בצהל" ויוצרים קשרי דם שקריים בין דרוזים ליהודים. החל מיור" המזכירות הפדגוגית, עבור לחברי כנסת ליברלים וכלה במי שמכנים עצמם עיתונאים. כולם נותנים לכך יד בשתיקה או בקריצת עין. הייתי בהלם. השלתי מעלי את הנאיביות ונדרתי לעשות כל אשר ביכולתי על
|
|