|
|
עמוד:71
אבו ריס במרוצת המאה ה 9 ו מתואר אבו ריס על פי רוב בכפר קטן שכמעט לא כדאי לבקרו . לפי אחר המקורות עובר השביל המפותל היורד מירושלים ליריחו דרך כפר זה . בתוך הכפר מרוצפת הדרך במרצפות אבן חלקות , עד שגמל וסוס מתקשים לעבור בה . הקונסול הגרמני רוזן מספר , שאבו דיס הוא כפר קטן , תושביו הם ברואים במקורם , והכפר נקרא על שם שיחי בדואי בעבר . התושבים נהגו להתפרנס משדידת צליינים שעשו את דרכם ליריחו ולירדן , אך לאחרונה הגיע אתם הפחה של ירושלים לידי הסכם , ומינה אותם לשומרי הצליינים מפני שודדים . בקיץ ובסתו , באשר אין צליינים , מתפרנסים אנשי אבו ריס מקליעת מחצלות מצמחים הגדלים על יר הירדן . מדריך הסיורים של מריי ( 1874 ) מציין אף הוא , כי השיח' של . 27 בקינגהם , עמ- 88 ו ; 189- וודקוק , עמי .-175-174 בדקר , ( 1874 ) עמי 224 ( בצילום -ביטא , - עמי גוו . 28 . ( פיארוטי . עמי : 190-189 מנינג , עמי 1 , 124-125 ראה בעניין זה : בן אריה , חלק ראשון , עמי . 29 . 87-78 רבעון יקרן החקר הבריטית / , 1849 א , עמי . 30 . 251 מקל 1 ד , עמ- ; 143 בדקר , ( 1874 ) עמי 224 ( בצילום יכרטאי , עמ- . 31 . ( 113 שרר , עמי . 32 . 212-211 מנינג , עמי . 124-125 גג . פיארוטי , עמי . 54 . 190-189 בדקר , ( 1912 ) עמי . 82 וראה בעניין זה : בן אריה , חלק ראשון , עמי . 121-120 . 35 בונר ומקצייץ , עמ- ; 194-195 סטיוארט , עמי וגג , 48 ג . 4 ג . דיקסון , עמ- . 37 . 338 רוזן , עמ- ; 29-28 ציור כללי של הכפר ראה : איזקס , עמ- . 81 תושבי סילואן התקיימו קודם כל על גינות הירק והמטעים שנמצאו בנחל קדרון . הם עיבדו אותם , ואת תוצרתם מכרו בשוקי ירושלים . כן עסקו , כנראה , בגידול צאן י . פרנסה אחרת — חשובה לא פחות — היתה נשיאת מים לירושלים ממעיין הגיחון ומעין רוגל ומכירתם לתושבי העיר . פיארוטי אף מבדיל בין מי שתיה , שאותם מביאים מעין רוגל , ובין מים לשימושים אחרים , שאותם מביאים ממעיין הגיחון ומבריכת השילוח . מקורות רבים עומרים על הקשר שהיה קיים תמיד בין תושבי בפר השילוח לבין מקורות המים שנמצאו בקרבתו בעמק הקדרון . רבעון ? קרךהחקר הבריטית' מוסר על דרך מיוחדת שירדה מהכפר אל עבר המעיין . בגלל חלילותה נחצבו בה מדרגות תלולות , אך מוסיף , כי הדרך גרועה וראויה למעבר הולכי רגל בלבד . מקורות המאה ה 9 ו מרבים לתאר את תושבי סילואן כאנשים קשים , בעלי רמה נמוכה , החיים ביךהיתר על הגזל . 30 שרר ( 1859 ) אומר , בי תושבי המקום 'מצטיינים' בגסות ובאלימות וגורמים צרות לצליינים . הנשים חצופות מאד ואינן מסוות לא את פניהן ולא את חזיהן . לשונן שלוחת רסן . הן ממטירות גידופים על הנוצרים ומלמדות גם את ילדיהן — ובאלה הן מביאות לעולם הרבה — לעשות כן . נשקם של אנשי הכפר הם קלעי אבנים , ורק יריות אקדח מפחידות אותם ומונעות בעדם ליידות אבנים . גם מנינג , שביקר בירושלים בשנות ה , 70 מציין , כי הכפר סילואן אינו אלא גיבוב של בקתות דלות . מתגוררים בהן פלחים , הידועים כגנבים וכמסוכנים . הוא עצמו אמנם לא נתקל במעשי בריונות מצדם , כי אם בבקשת נדבות בלבד . פיארוטי מוסיף , שרבים מהם מתפרנסים מליווי צליינים ליריחו , וגם מתרומות של יהודים הבאים לפקור את הקברים שבסביבה . התפתחויות חשובות חלו בשטח הכפר סילואן בסוף המאה ה . 19 מדרום לכפר הקימו השלטונות בית חולים למצורעים — שהיה בהשגחת האחיות דה שאריטה — וכן הוקמה לידו שכונה של יהודי תימן ( על כך ראה להלן , עמ ' . ( 218-214
|
|