|
|
עמוד:14
המחשבות המטרידות לא פסקו, גם כשלאחר חצי שעה בלבד חזר יעקב ועדכן כי מוטקה נמצא בביתו בריא ושלם . "הוא התחבא כמה דקות בסמטה," סיפר, "ולאחר שהציץ החוצה וראה שהבריונים לא בסביבה, הלך הביתה . " הוא הפנה את מבטו אל בנו : "אבא של מוטקה מוסר שהוא לא יודע כיצד להודות לך על העזרה . ברור לשניהם שבלעדיך הנערים היו משיגים אותו ומכים אותו מכות נמרצות . " בערב, לאחר שהילדים כבר שכבו לישון, ישבו יעקב ומרים זה לצד זה ליד השולחן הקטן במטבח ולגמו תה חם . יעקב שפשף את רקותיו, ומרים נאנחה . "היום נחלצנו בנס מהצרה," אמרה, "אבל מה יהיה הלאה ? אומרים שהכוחות הגרמניים מתרכזים לקראת פריצה לפולין בימים הקרובים . מה יהיה, יעקב, מה יהיה ? " "אני לא יודע . " יעקב נעץ בה מבט נוקב, והיא הבחינה שגם עיניו מעוטרות בקמטי דאגה . "אני באמת לא יודע . חודש אלול כעת . נתפלל שהשם יהיה בעזרנו . " לפתע שמעו אוושה חרישית, וכשהרימו את עיניהם הבחינו בריבצ'ה . בתם הבכורה יצאה מחדרה והתקרבה אליהם, עד שיכלו לראות את הנמשים המפוזרים על פניה, בין שתי הצמות החומות . "אני מפחדת," לחשה . "ריבצ'ה מתוקה," השיב אביה ברוך, "תחזרי לישון . הכול בסדר עכשיו . " הילדה נענעה בראשה בחוסר רצון, אך עשתה כדבריו . שנתה השלווה של ריבצ'ה נקטעה בקול צופרים עז שהדהד בדירה הקטנה . כשהיא עדיין מעורפלת משנת הלילה, ניסתה להבין מה 14 כמיהה וגעגוע
|
|