|
|
עמוד:12
בנס הצלחתי להתחמק ולהגיע הביתה . אני לא יודע מה קרה למוטקה, שהיה איתי . " "מי זה 'הם' ? " ניסה יעקב להבין . "מי רדף אחריכם ? " "הנערים מבית הספר הגרמני . " אברמק פרץ בבכי . הוא נרגע מעט בזכות חיבוקה של אמו, שניגשה אליו, ואז המשיך . "עד היום הם הסתפקו בקללות," אמר, "אבל הערב, בדרך חזרה מהתלמוד תורה, כשעברנו לידם, הם התחילו לצעוק, 'עוד מעט היטלר, הפיהרר שלנו, יראה לכם מה זה, יהודונים מסריחים ! ' וגם, 'אנחנו נעשה בשבילו את העבודה כבר עכשיו . ' התחלנו לרוץ, והם רדפו אחרינו עם אבנים בידיים . כשהגענו לסמטה, דחפתי אליה את מוטקה ואמרתי לו שיתחבא ושאני אמשיך לרוץ ברחוב הראשי, כדי שלפחות אחד מאיתנו יינצל . אתם יודעים שמוטקה צולע ולא רץ כל כך מהר . הוא לא היה מצליח לברוח מהם . " שוב פרץ אברמק בבכי . "אני לא יודע מה איתו . אני לא יודע אם הוא הצליח להתחבא או שהם מצאו אותו . " "ואיך ברחת מהם אתה ? " שאל יעקב . "לא הפסקתי לרוץ לשנייה, אבל הם בכל זאת הלכו והתקרבו אלי . אחת האבנים אפילו פגעה בי כאן," הוא סימן באצבעו על החתך שמעל לחיו הימנית . "חשבתי שכבר לא אוכל לרוץ יותר, אבל אז הרמתי את העיניים, ראיתי את הבניין שלנו ועוד מצאתי בתוכי כוח לעלות במהירות הביתה . " יעקב מיהר אל החלון והספיק לראות את אחרון הנערים הגרמנים מסתובב ומסתלק מעבר לפינת הרחוב . הוא פנה אל דלת הבית בעוד מרים מנחמת את אברמק . "אני אצא לחפש את מוטקה וגם אלך לבית הוריו, לבדוק אם חזר," אמר . 12 כמיהה וגעגוע
|
|