|
|
עמוד:10
עם מינה ליפשיץ ? " מינה אחזה בידיים רועדות בכיסא שלידה . כבר שנים שלא כינו אותה בשם נעוריה . מהיכן מכירה אישה זרה את שמה הקודם, שלא נמצא בשימוש זה יותר משישים שנה ? בכל זאת השיבה בקול רועד : "כן . " בעבר השני של הקו השתררה לרגע שתיקה כבדה, ולאחר מכן נשמעה נשימה עמוקה . ד"ר פרידמן המשיכה בהתרגשות עזה . "אני נמצאת בביקור בארץ והתקשרתי לספר לך שמצאנו יומן של נערה בשם רבקה ליפשיץ . היא כתבה אותו בזמן שגרה בגטו לודז', בין השנים 1943 ו ‑ 1944 . האם השם הזה נשמע לך מוכר ? " לבה של מינה ניתר בעוז וכמו חישב לפרוץ מחזהּ . רבקה ! בת דודהּ ! רבקה, שיחד גדלו, משפחה ליד משפחה, ויחד עברו את מוראות הגטו ומחנה העבודה . כמה שנים שלא שמעה את שמה . בהתחלה עוד הזכירו אותה היא ואסתר בשיחות ביניהן, קיוו שאולי ישמעו ממנה דבר ‑ מה, אבל הזמן שחלף טשטש את הזיכרונות . "את בטוחה ? " שאלה כלא מאמינה . "כן, זה ברור לנו ללא כל ספק," השיבה ד"ר פרידמן . "המומחים שלנו בדקו את מהימנות היומן ותרגמו אותו מפולנית ויידיש לאנגלית . הוא שמור אצלנו במרכז, ואנחנו רוצים להעביר אותו לידייך, בתור בת משפחה של רבקה . " מינה צנחה על הכיסא, מותשת והמומה . כל הזיכרונות שהדחיקה במשך השנים עלו בבת אחת והיא התקשתה לעכל את גודל הבשורה . בעיניים דומעות לחשה : "אניטה, אני כל כך מודה לך . קשה לי לדבר עכשיו . הבת שלי תיצור איתך קשר בקרוב . " 10 כמיהה וגעגוע
|
|