|
|
עמוד:9
בני ברק, ישראל, 2011 מינה בויאר בת השמונים ושש, אישה נמוכת קומה, בעלת מראה אצילי, בריאה וחיונית, כבר סיימה את התעמלות הבוקר היומית . גם חוגי הבוקר, שבהם בילתה בצוותא עם חברותיה, כבר הסתיימו וכעת היתה שקועה בספר טוב בביתה, כאשר צלצול הטלפון הפריע את רצף הקריאה . הטלפון צלצל וצלצל ולא פסק, כמו דוחק בה לקום ולענות . היא קמה מכורסת העור וניגשה אל המכשיר . מי זה יכול להיות בשעה כזאת ? הילדים, הנכדים והנינים כולם בעבודה או בלימודים, מי יתקשר באמצע היום ? בחשש ‑ מה הרימה את השפופרת . לא בקלות הקימה את השבט הגדול שלה . היא הגיעה לישראל יתומה, אוד מוצל מאש השואה הנוראה, עם אחותה אסתר, ובכוחות עצמה שיקמה את חייה, יחד עם מנחם בעלה, ומילאה אותם שמחה ותוכן . למרות השנים הרבות שחלפו, תמיד ליווה אותה החשש שכל זה יילקח ממנה, כמו שנלקחו ממנה באחת חייה הטובים והנוחים כנערה צחקנית ומוכשרת, בתו של אחד מרבניה הבולטים של הקהילה היהודית הגדולה בלודז' . הקול שמעבר לקו ‑ קול אישה ספוג במבטא אמריקאי כבד ‑ לא היה מוכר לה . "שלום, מדברת דוקטור אניטה פרידמן, מנהלת המרכז למשפחה היהודית בסן פרנסיסקו," אמרה . "האם אני מדברת 9
|
|