בחזרה למפעל השוקולדה

עמוד:11

11 י ו נ י י ו נ י 5 2 0 52 2 0 2 ס י ו ו ן ת ש פ ״ הס י ו ו ן ת ש פ ״ הג י ל י ו ן ג י ל י ו ן 8 81 1מ ע ל המ ע ל ה את ביקורת הקפיטליזם הזו מיקי טלא עצמו, שאומר ״אתה לא מבין מה המצאת ? זה טלפורטר ! זו ההמצאה הכי חשובה בתולדות העולם . ואתה חושב רק על שוקולד ! ״ . לו הסצנה הבאמת מצחיקה מאוד הזאת, שבה נרתמת ההמצאה המופלאה לשירות תעשיית הממתקים ומוכתרת כ״מהפכה עולמית״, הייתה נכתבת בהקשר אחר, היא יכולה הייתה להתרחש בקלות בארמון הרשע של ארכי-נבל, והגיבורים שוחרי הטוב היו מצילים את ההמצאה מידי התעשיין הקפיטליסט, למען עתיד כדור הארץ . אבל בעולמו האתי של דאל הכול הפוך . מיקי טלא מואשם בפינוק, אגוצנטריות, חמדנות ותאוותנות והוא בא על עונשו מידיו של וונקה, האל הכל יכול, המפונק, האגוצנטרי, החמדן והתאוותן בעצמו, וזאת למרות שמיקי טלא טוען בשם ההיגיון האלטרואיסטי ומבקש לשגר פתיתי קוואקר ובני אדם . הגיון זה מתפרש כהתנגדות לשליחותו של וונקה להפיץ שוקולדה בעולם ועל כן מיקי טלא נענש באכזריות . וילי וונקה — הניהיליסט, הקפריזי, המתנהל בתוך מערכת לוגית ומוסרית נרקיסיסטית ונטולת רפלקסיה, מעורר הזדהות רבה כל כך משום שהוא למעשה ילד, וכולנו — גם המבוגרים שבינינו — בעצם ילדים . הוא מאפשר לנו לעמוד על קצות אצבעותינו ולהעז ולדמיין, לגשש את גבולות האפשר ואת גבולות המוסר ואז לחצות אותם . הטוב מוגדר על פי התאמתו לתשוקותיו הילדותיות של וונקה, והרע על פי אי-ההתאמה . לכן אנו מעריצים אותו, על דמיונו ותעוזתו להגשים את דמיונותיו, ובה בעת גם מבועתים מפניו, ומבועתים אף מעצמנו, ממה שמתגלה לנו על עצמנו דרכו . וונקה מגשים את תשוקתו הגדולה של הילד, שהיא בעצם גם חרדתו הגדולה ביותר, להיות מסוגל לממש בעולם המעשה את הקפריזות הילדותיות שלו בלי לבוא חשבון על התוצאות . כלומר — לאכול רק ממתקים כל היום, להחליט מהו רע ומהו טוב ולהעניש את הרע בעונשים אלימים . סוף שנות השמונים, שכונת גבעת מרדכי בירושלים . פעם בשבוע, ימי ראשון כמדומני, הייתה מגיעה למגרש החניה שליד בית הספר ציון עזרי הספרייה הניידת . הייתה זו משאית חבוטה שהוסבה לכדי ספרייה . היא הייתה חונה שם בערך שעה, לא יותר, אחר הצהריים, אחרי שעות הלימודים . אנחנו, ילדי השכונה, היינו עומדים על המדרכה עם ספרים להחזרה בידינו ומחכים לה שתעגון — ספינה עצומה ומתנודדת שבכרסה חבויים כל מחמדי העולם . ספרים . ספרים שמאפשרים לעמוד על קצות האצבעות, ספרים שאפשר להעז ולדמיין איתם ומכוחם, ספרים שמובילים את הקורא אל גבולות האפשר . הנהג-הספרן היה מתמרן את המשאית כך שפתחה האחורי היה נעצר סמוך למדרכה, יורד מן הקוקפיט, פותח את דלתותיה האחוריות ומוריד מהן מדרגות ניידות . אחר כך היה מסיר בתנועה קלה את הרצועות הארוכות שהיו אחראיות על כך שהספרים לא ישמטו מן המדפים הארוכים בטלטולי הנסיעה . ריח מובהק של נייר ישן, קצת רטיבות, עובש קל וניילונים מהוהים מילא את המשאית . הספרים היו מסודרים, אם זכרוני אינו מטעני, לפי גיל . גם חוקים היו שם . ילד בכיתה ב׳ לא הורשה לשלוח את ידו אל ״שרה גיבורת ניל״י״ או אל ״טרזן״, שסווגו לכיתות ד׳ או ה׳ . בכל פעם אפשר היה לקחת עד שני ספרים לילד, ורק במלחמת המפרץ, כשעמדנו שם בתור עם קופסאות הקרטון החומות של מסכות האב״כ מיטלטלות על כתפינו, נתנו לקחת יותר . ארבעה אולי ? חמישה ? רצינו לעמוד על קצות האצבעות, רצינו לברוח, אבל שוב ושוב מצאנו את עצמנו בחדר האטום, משחקים במזרקי אנטרופין . מבעד לזגוגיות המטושטשות של המסכות נצמדו עינינו אל השערים הנדירים הללו שאפשר היה לברוח דרכם לשעה קלה לנרניה, לארץ ים, או לפחות למערה החשמלית . ריח הפלסטיק השחור עולה באפי, ואיתו הקולות, קולות האזעקה הרפה, בוקעת בו זמנית משניים או שלושה מוקדים שונים בשכונה . כשכבר חזרנו ללימודים היינו מתקבצים בזוגות או בשלישיות לחקות את האזעקה, התמחינו בזה . בשניים ושלושה קולות החיקוי נשמע מצוין, המורות היו קופצות בבהלה ואנחנו היינו אכזריים ומאושרים . זו הייתה מלחמה נהדרת, היינו קורבנות והרגשנו רגשות עזים . הרבה אלימות הייתה אז במסדרונות בית הספר . בלילות חלמנו על גז רעיל שמתפשט בבתינו ובימים הלכנו מכות . לאחד הילדים גזרו את מסכת האב״כ עם מספריים והוא ברח בוכה לחדר המנהלת . סדאם חוסיין היה דמות ערטילאית, קריקטורה של נבל . רצינו להרוג אותו כמובן, אבל אי אפשר היה, אז במקום זה רצינו להרוג אחרים, את הבכיין ההוא, את החבר שהרוויח לנו קלפים של ״שוטרים וגנבים״, את כל מי שמגיע לו . מה מספק יותר מהרג צודק ? כמה שמחנו עם החיסול של כל אחד מן הילדים המפונקים במפעל השוקולד, עם היעלמותם המבורכת של הוריה של מטילדה בסצנת הסיום, עם הסתלקותו של מר האזל עם הרולס רויס שלו בסוף ״דני אלוף העולם״ . סיפוק מיוחד העניקו לנו ספרי חבורות הילדים, גם אלו הבריטיות כמו השביעיה הסודית והחמישייה הסודית, וגם אלו הישראליות — חסמב״ה, שמונה בעקבות אחד . ספרים שהעמידו פוליטיקה חלופית, צבא חלופי, של ילדים . לא רק כאלו שנלחמים נגד המבוגרים ועוולותיהם, כאלו שעושים את מלאכת המבוגרים באופן יעיל יותר מהם . ילדים שיכולים להעניש את הרעים . בעיקר אהבתי את הספרים שהתרחשו לפני קום המדינה, בארץ שנשלטת בידי ה״כלניות״, החיילים הבריטיים שאינם מדברים עברית . אלו הזרים הגמורים שיש לחשוד בהם, שאנשי המחתרות נלחמים נגדם, אבל מצד שני גם אלו שמגנים על היישוב מפני הגרמנים והאיטלקים . היחס הדו-ערכי לבריטים עבר היטב בספרות שקראנו . מצד אחד שרה גיבורת ניל״י עזרה להם לכבוש את הארץ, והצנחנית שלא שבה לחמה בשורותיהם, ומצד שני מרידור נמלט ממחנה המעצר שלהם בהבריחה אל החופש, וזהרה ושמוליק נלחמו נגדם באהבה עד מוות — וזה רק אצל דבורה עומר ! מבלבל . הבנו היטב מה אנחנו לא מבינים, אבל הבנו היטב גם מה אנחנו מבינים — את המלחמה . את הכרח המלחמה . המלחמה הייתה הרקע הטבעי לכל זה, הרקע שכל האפשרויות הפתוחות לפנינו התרחשו בתוכו, כלפיו ובצילו . איך הסביר חגי, הנער מקריית חיים ב״שמונה בעקבות אחד״ : ״כיון שהמורים לא לימדו אותנו איך להילחם ולא הסבירו לנו כלום על סוגי הנשק, למדנו בעצמנו . . . ברצינות ולא בצחוק ! ״ ובפני חבריו התגאה ״אני ילד מקרית-חיים שיכול לדעת יותר מילדי הקבוצה על מטוסים ומלחמות : הן אנחנו היינו בשדה האש ממש, באזעקות ובהפצצות ! ״ ( עמ׳ 15 ו- 46 ) . היה זה הגיוני להפליא בעיני שילדים נמצאים תחת אש . זה לא קרה רק כאן הרי, אצל חגי מקריית חיים . גם פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי ב״האריה המכשפה וארון הבגדים״ נשלחו הרחק מלונדון המופצצת, באותן שנים ממש, והם בכלל בריטים ! שלא לדבר על ״אי הילדים״ . התפקיד הכפול של הבריטים המשיך מן המציאות הפוליטית שלפני קום המדינה אל המציאות הספרותית והספרות וההיסטוריה התערבבו בדמיוננו : ילדי הבריטים לימדונו איך להתנהל כחיילים, כלומר לנהל חיי חבורה טקסיים, בה בעת שאחיהם הגדולים של אותם בני החבורות הבריטיים, שהוצבו בפלסטינה, היו החשודים העיקריים, מושא המעקב . אחרי שאומן בעיראק כטייס קרב ונפצע בלוב, הוצב רואלד דאל ב- 1941 בבסיס חיל האוויר הבריטי בחיפה . משם יצא למשימות הפצצה נגד משטר וישי הצרפתי בלבנון . באוגוסט שנת 1983 פרסם דאל מאמר ביקורת ספרותי במגזין הספרות הבריטי Literary Review . מושא הביקורת היה ספר בשם God Cried מאת טוני קליפטון וקתרין לירוי . זהו ספר תיעודי ובו ביקורת חריפה על ההפגזות הישראליות על ביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה . דאל מיעט מאוד לבקר ספרים, ואף על פי כן, על הספר הזה הוא כתב . ההפצצות הישראליות היו אכן אכזריות להחריד, ואלפי אזרחים לבנוניים נהרגו בהן . רשימת הביקורת של דאל הביעה ביקורת גלויה על המדיניות ה ישראלית, הישראלים תו ארו בה באופן סטריאוטיפי במובהק, על גבול האנטישמי . גלי ההדף שיצרה רשימת הביקורת הזו כלפי דאל, כלפי המגזין וכלפי הוצאת קוורטט שהוציאה את הספר היו עצומים והרשימה הזו עלתה לדאל גם במחיר תואר האבירות הבריטי, שלא ניתן לו ככל הנראה בגללה . דאל פתח את הרשימה בזיכרון : ״ביוני 1941 מצאתי את עצמי מכל המקומות בפלסטינה, נלחם עם חיל האוויר הבריטי נגד צרפת של וישי והנאצים . היטלר היה בגרמניה, תאי הגזים נבנו והרצח ההמוני של היהודים החל . ליבנו שתת דם על הגברים, הנשים והילדים היהודים . שנאנו את הגרמנים״ . וכמו במעשיית מוסר ימי ביניימית, הציג דאל סימטריה ברורה : ״בדיוק

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא