לאן ללכת מכאן

עמוד:5

מעלה | גיליון 2 | סיון תשפ"א | יוני 2021 | 5 לעוני, בין להטוטנות לדברנות . אלה הם שני מאפיינים של מקומו בלשון, וחשוב לעמוד עליהם . הקריאה ב הלחם, המלח מבהירה עד כמה שירתו של שטרנברג יציבה ואחידה ולמעשה אין בה כל תפנית דרמטית של סגנון או צורה . העמדה הלשונית שהוא אינו חורג ממנה היא עמדה מתונה מאוד שאין בה ראוותנות ואין בה דלדול מכוון . שטרנברג מצטייר מבעד לשירים כמי שמקדיש את עצמו לשכלול בלתי פוסק של צורות לשוניות ספורות ומדודות, ומסרב לנהות אחר פיתויים של צורות חדשות או של חריגות לשוניות עזות . העמדה הזו מתבלטת בשיריו של שטרנברג קודם כול במה שהשירים הללו מסרבים לו . אירוניה, פאתוס, שיבוצי פסוקים ואלוזיות מתוחכמות, ציורי לשון עמומים וכפולי משמעות, משחקי לשון, מילים מפורקות או תחביר ניסיוני – חפשו אחר כל אלה בין שיריו ונדיר שתמצאו . בִמקום אלה תמצאו עברית מדויקת שמסרבת למשוך תשומת לב יתרה אל עצמה . ובאמת, לא הלשון עצמה עיקר בשירים אלה, וגם לא גישוש במרחבים כאוטיים או קדם-תודעתיים שמצריכים שפה חדשה . התיחום הזה של הלשון ושל הצורה מבקש להפנות את תשומת הלב לדבר אחר : לעולם הנגלה שהיד והלב מבקשים להיפתח כלפיו ; לפני המים שהתודעה מתרוממת כלפיהם כדי לראות את חומרי העולם ולא לטבוע במעמקים . שטרנברג מצייר במילים דברים רבים שנלכדים במבטו ( בני האדם, החי והצומח, אובייקטים שונים ) כמי שמהלך על החבל המתוח בין חומר מנוכר ובין רגש גועש, ומבקש לא ליפול – לא לכאן ולא לכאן . ההיבט הזה מצוי לכל אורכו ורוחבו של מכלול שירתו, ויש תענוג מיוחד למצוא אותו אפילו בשורות מזדמנות . כך למשל כאשר הוא מתאר בני כיתה מנוכרים ( “הַבָּנִים נָעֲלוּ אֶת פְּנֵיהֶם . סוֹבְבוּ אֶת בִּרְגֵי / הַשְּׁתִיקָה, פַּעַם וְעוֹד אַחַת״, עמ׳ 143 ) , עורבים ( “פּוֹשִׁים פֹּה פּוֹעֲרִים / פִּיּוֹת מְקֻעְקָעִים כְּאִלּוּ זוֹהִי מַמְלַכְתָּם״, עמ׳ 185 ) או נוף ירושלמי מזדמן ( “עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה מוּאָר, שְׁקֵדִיּוֹת חֲסוּדוֹת מַוְרִידוֹת בַּמּוֹרָד״, עמ׳ 130 ) . אין בתיאורים כאלה כל הפלגה, אין בהם ניסיון לפענח סוד או לחשוף את הכאוס שביסוד המציאות . במקום זאת, יש כאן ניסיון ללכוד במילים את הרגעים החמקמקים שבהם חומרי המציאות ניצבים לפנינו פתאום באופן מוחשי וחי ומחלצים מאיתנו תגובה, נשימה חטופה או הושטת יד . דיוקנאות כאלה לא היו אפשריים לולא מיקומו המדויק של שטרנברג בשפה, לולא ידע לסרב לפיתוליהן ותעלוליהן של הלשון והתודעה . אבל כל זה הוא רק מחצית העניין . יש מובן אחר של מיקום שהוא מרכזי בספר, והוא נוגע בין השאר ליחס שמצטבר בשירים האלה לכאן, למקום שבו אנו גרים . הקריאה במבחר השירים החדש מאפשרת לראות בבירור קו עלילה שהלך והתפתח לאורך שנות יצירתו, שעיקרו המתח בין חייו בישראל ובין משיכתו העזה למקום אחר, ירוק ונינוח יותר, לאיזו חלקת אדמה כהה שבצידה נהר ( וישנם נהרות רבים בין דפי הספר הזה ) . כבר בשיר החדש שניצב בפתח המבחר פונה המשורר לעצמו ואומר : אֵל תְּמַצְמֵץ בָּאוֹר הַכּוֹזֵב, וְאַל תַּחְמִיץ פָּנִים נֹכַח הַפַּח הַצִּבּוּרִי שֶׁשּׁוּב עָלָה עַל גְּדוֹתָיו, רַק שַׁקַע אֶת רַגְלֶיךָ עָמֹק יוֹתֵר, אֶל תּוֹךְ אֲדָמָה מְנִיבַת סוּסִים וַעֲצֵי תַּפּוּחַ, הַצָּפוֹן הַפּוֹרֶה, הַמֵּיטִיב, הַלּוֹחֵךְ בְּשַׁלְוָה אֶת בְּשָׂרְךָ וְאֶת חֲלוֹמוֹתֶיךָ . ( עמ׳ 7 ) השורות היפות האלה ניצבות בפתח הספר כווידוי רב עוצמה : כך נכתבים שיריי וכך יש לקרוא אותם – כיצירות שעלו מתוך כפילות עקרונית שאינה מרפה, זו שבין כאן לשם, בין הישראליות של הפח הציבורי ובין הצפון הפורה, הרחוק . תמיד יהיו כאן געגועים, הוא רומז לנו, וגם כאשר שיר כלשהו יעמיד מראית עין של השתקעות במקום אחד, יהיה עלינו לדעת שאין הוא מכה שורש אלא געגועים, ושגעגועיו אלה אינם למולדת שהוא נטש, אלא לרוב למולדת שהוא כלל לא שייך אליה . ההיבט הזה מלווה את שירתו של שטרנברג ממש מראשיתה, והוא מקבל ביטויים שונים . לעיתים ניכרת בשירים מִשאלה להיות אזרח העולם, לעיתים יש בהם ממש התמרדות כנגד העליבות המזדמנת של החיים בישראל ובירושלים, ובמהלך השנים הכמיהה הזו למקום האחר אף לבשה צורה קונקרטית יותר של כיסופים לפינה אחת מסוימת בעולם, אותו מרחב אדמה כהה ודשן הקרוי אירלנד . לעיתים הוא אומר “אֲנִי מַעֲדִיף לָגוּר לְיַד נָהָר״ ( עמ׳ 83 ) , ולעיתים הוא מתוודה : “תָּמִיד אֲנִי מַחֲזִיק טִפָּה שֶׁל אִירְלָנְד בַּכּוֹס״ ( עמ׳ 207 ) . כך או כך, בשירים רבים הוא מציג את עצמו כתייר בעירו שלו, או כבן בית במחוזות אירופיים רחוקים ; הוא נמנע מעיסוק בתכנים יהודיים- מסורתיים יתר על המידה, וגם כאשר הוא מתייחס לסוגיות פוליטיות שונות, הוא מציג את טיעוניו כמי שפשוט מתקשה לפענח את האלימות הזו, הזרה לו כל כך . ויש להבהיר : אינני מתכוון לומר שהגעגועים לאותו “שם״ פורה נוכחים בכל שיר במבחר זה . אדרבה, ישנם שירים שכלל אינם עוסקים בכך באופן ישיר ; ישנם שירים על נופי ירושלים וכפר גלעדי . אלא שדווקא הקריאה במבחר השירים כולו היא שמבליטה עד כמה ההיבט הזה אינו מרפה משירתו . השירים העבריים הללו, הכתובים בלשון ישראלית רעננה כל כך, מעידים על מיקום חריג ומלא געגועים בעולם . שני המיקומים הללו – זה שבשפה וזה שבעולם – מתחככים זה בזה ללא הרף במבחר השירים הזה, באופן גלוי או סמוי . כתוצאה מכך, דיוקנו של העולם בשירים הללו הוא צלול וטורד גם יחד . עצם יכולתו הנדירה של שטרנברג לשרטט במילים את התפר החם בין חומר לרגש היא גם זו שמחדדת את אי הנחת שיש בהבנה כי התפר הזה אינו מציע לו בית . כקוראים, אנו מצטרפים אליו שוב ושוב בשעה שהוא מתקרב לעולם, לאביזריו המפליאים והמשונים, מוצא להם מילה ומשפט ודימוי, ובתוך כך גם מכיר שוב בזרות העקרונית שאינה מאפשרת לו להשתקע בעולם הזה . נראה שתי דוגמאות קצרות לכך . בתוך מחזור שירים שלם המוקדש לטיול באירלנד עומד השיר “קוֹנֵמָרָה״ שמתאר התבוננות באגם צפוני רוחש . ברגע כלשהו נשמעת קריאה של ברווז והדובר ממשיך ואומר : מְשֻׁנֶּה, אַךְ נִדְמֶה כִּי דַּוְקָא בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה הֻשְׁחַל אֶל תּוֹכֵנוּ חוּט דַּק שֶׁל אִי-נַחַת וְכִי אוֹתָה קְרִיאָה סְמוּרָה הַפּוֹלַחַת עַתָּה בְּלֵב כָּל הַבָּר הַמֻּפְקָר, כְּמוֹ חוֹרֶטֶת בַּדִּמְדּוּמִים אֶת הַשְּׁאֵלָה הַהֶכְרֵחִית, כְּלוֹמַר לְאָן עַכְשָׁיו עָלֵינוּ לָלֶכֶת מִכָּאן . ( עמ׳ 100 ) ודוגמה שנייה, מצד אחר של הגלובוס, בשיר הקצר “בית הכרם, הליכת שישי בערב״ : גֶּבֶר מְבֻגָּר יוֹשֵׁב עַל סַפְסָל מוּל מְלוֹן רַייךְ וּמַאֲזִין לְגֶ׳ז מִטְּרַנְזִיסְטוֹר קָטָן . רֶטְרִיוֶר שָׁקֵט, רַךְ כְּמוֹ הַשָּׁעָה הַזּוֹ, מְשַׂכֵּל רַגְלַיִם לְצִדּוֹ עַל הַמִּדְרָכָה . אֵיזֶה יֹפִי . אֲנִי מֵרִיחַ אֶת הַזֵּעָה הַנִּצְבֶּרֶת בִּי וּמוּכָן סוֹף סוֹף לְהִתְפַּעֵל מִטִּפְּשׁוּתוֹ הַמְּתוּקָה שֶׁל הָעֶרֶב הַזֶּה . אֵין סָפֵק : טְרַנְזִיסְטוֹר . גַּם זוֹ מִלָּה שֶׁהֻשְׁעֲתָה וְעַתָּה הִיא חוֹזֶרֶת אֵלַי רַעֲנָנָה כְּמוֹ מַסְטִיק תַּפּוּחִים . אֵיזֶה חֲצוֹצְרָן נוֹשֵׁף שָׁם בְּכוֹחַ, חוֹדֵר אֶת הָעֶרֶב בְּיֹפִי זָר, מַתַּכְתִּי . ( עמ׳ 131 ) בשתי הדוגמאות הללו ניכרת יכולתו של שטרנברג לגלם ☞ במילים את חומרי העולם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא