הסימנים הכחולים של השפה

עמוד:7

מעלה | גיליון 1 | אדר תשפ"א | מרץ 2021 | 7 הבוראות עולם ( בקטע נהדר דמותו של צ'רצ'יל, שיועצת והשינה מצטטת מדבריו, קור מת עור וגידים לנגד עיניה של ריקי ) . השפה השגורה כל כך, וה"כלכלית" של יועצת השי נה – שפת היעילות, שהיא גם השפה של מה שצאל כינתה "סיפורים", השפה של המובן – מתפרקת לפתע . המיסוך שלה דרך תודעתה המרוטה של ריקי, הציטוט המחודש שלה אל תוך מרחב התודעה שבין שינה לערות, אל זמן הביניים של הציפייה – רק שהתינוקת תירדם כבר – מעניקה לפתע ואפשרות לבחון את אופן הפ עולה של השפה היוםויומית, הקלישאתית לפרקים : מה היא ומכפיפה אליה, מה היא מאפ שרת, מה היא מכחישה . בהמשך, בצלילה אל תוך והלילה, עדיין על כדור הפי זיו, תודעתה של ריקי, אשר ממשיכה את השפה השבורה והאסוציאטיבית שבין השינה ולערות, נודדת אל עבר מחש בות מיניות – בהווה ( בעקבות החוויה הפיזית של הקפיצה על הכדור ) , ובעבר, בהיותה ילדה על סף הנערות . בכך חושפת צאל את שני המרחבים שבהם והמיניות הנשית מודחקת ומו סתרת יותר מכל : הילדוּת, ווהאימהוּת . אך אטואט הזיכ רון של גילוי המיניות הנסתרת מן העין של "ריקי הקטנה", כפי שהיא מכנה אותה, הופכת ל"מפלצת" המתחפרת ב"ריקי הגדולה", מכאיבה, עושה בתוכה "רילוקיישן", והיא מבקשת להרדים או ולגרש אותה . "ריקי הק טנה", ה"מפלצת", היא וכמובן ביטוי יפה לחו סר הנוחות הפיסי שבגוף ( בוודאי אחרי לידה ) , אך לא פחות מכך היא גם מטאפורה לחוסר הנוחות שתחושות "לא מהוגנות", מיניות, מעוררות בנשים : "פססס ! ריקי לוחשת . מפלצת ! בבקשה . אני כבר אישה, איך אומרים, אשת איש" ( עמ' 18 ) . גם שלושת הסיפורים שמרכיבים את המחזור "רעש" ממחישים היטב ואת האופן שבו צאל מב קשת להפנות את השפה הכללית, היוםויומית, כנגד עצמה, ומתוך כך להאיר על חלקיה המודחקים והמדחיקים . שלושת הסיפורים מתקיימים במרחבים ציבוריים ומוכרים ומאוד : בבית קפה, בחדר המ תנה של בית חולים ובתחנת רכבת . השפה של כל אחד ומהסיפורים הללו נרקמת "בע צמה"וכמעט – לכאורה ללא סמכות מספרת, כאילו הושתל ובכל אחד מהאתרים הללו מי קרופון סמוי אשר מתעד, ללא העדפה או הפרדה בין "עיקר" ול"טפל", את הקולות הנשמ עים סביבו . הדיבורים השונים, והשיחות, הוואטסאפים, "מוש וטחים" לדרגת אפס אחת, נע ושים שווים זה לזה בחשיבו תם : פוסט בפייסבוק, שיחה על פיתוח סטארטאפ, ברכת יום הולדת, מינוני תרופות, טקסט על פוסטרים, הקול האוטומטי ושל הכריזה ברכבת . אלו מת רכבים יחד לרעש בלתי פוסק של מלל, שבתוכו נמחק הפרט הבודד – תודעתו מתרוקנת, והלומה . בסיפור "ויתור", העו דפות הזו ממחישה את העומס והבלתי אפשרי על מערכת הר ופואה הציבורית בישראל ( עי סוק שנדמה רלוונטי מתמיד ) ; ואילו ב"כסף אחרון שלו" העודפות של השפה ממסכת את האסון שככל הנראה אירע בתחנת הרכבת שבתוכה נבלע מוכר העיתונים השקוף . סיפורים אחרים, לעומת זאת, כתובים באופן שונה – בשפה לאושבורה, רגילה, קולחת . ובכל זאת, גם בהם צאל מבקשת להפנות את המבט אל הסימנים הכחולים של השפה . כזה הוא הסיפור "מעגלים", שהמספרת שלו, ופרופסור אמריטה לספרות, נז כרת באחר צהריים אחד של וחנוכה, כשהייתה עוד סטודנ טית צעירה . כך, היא נזכרת, היו לה "שעתיים להרוג" ( עמ' 26 ) בקניון רמת אביב לאחר שהקדימה להגיע לניתוח מוח של אביה . בזמן ה"שולי" הזה, ושצריך להרוג, פוסעת המספ רת הלוך ושוב לאורכו ולרוחבו של הקניון, במעגלים שדרכם ומתהווים שני חוטי מחשבה הנ שזרים זה בזה ועולים זה מתוך וזה במעגליות : הערה שזו רק לה סטודנט במהלך ויכוח אינטלקטואלי מעוררת אותה לבחון את דמותה כפי שהיא משתקפת בחלונות הראווה של חנויות הקניון – בבנק לאומי, בסלקום ובסטימצקי, ברשתות האופנה . הבחירה הזו אינה מקרית, והיא מראה כיצד הדימוי העצמי שלה, כאישה, ומתעצב לנגד עינינו – ולנ גד עיניהושלה – דרך החוויה הקפיטליסטית . ובמקביל לכך, או מתוך כך, מנסה המספרת להיזכר בציטוט של סול בלו – ציטוט שיסייע לה "לנצח" באותו ויכוח אינטלקטואלי, לבסס את הטענה המרכזית שלה – אך הוא חומק ממנה שוב ושוב . ולקראת סוף הסיפור מתחו לל מפנה . המספרת מתבוננת בילדה צחקנית ומשוללתורסן ושטורפת סופגנייה ; היא מו רחת את הריבה על שפתיה, כמו אודם, ומשפריצה ממנה, ובהתגרות, על ילד אחר . במ קביל מבחינה המספרת באביה ושמנסה לנגוס בעדינות בסופג נייה, אך הריבה "פרצה משם, ממש – באלימות" ( עמ' 44 ) , כמו דם . וכך, ברגע אחד, מתוך הסופגנייה המנחמת, החמימה ווהתמימה למראה של "רול ודין", בלב הקניון הגנרי, פור צת יחד עם הריבה גם ההכרה במוות ובאימה . רק אז מצליחה המספרת להיזכר בציטוט של בלו במלואו : "יום אחד, אתה נהיה מודע לכך שמה שחשבת למשטח הפטפון, חלק, שטוח וואחיד, היה למעשה מערבו לת, קלחת . אמי מתה כשהייתי נער מתבגר . [ . . . ] ידעתי שהיא גוססת, ולא הרשיתי לעצמי ולחשוב על כך – וזהו הפט פון שלך" ( עמ' 47 ) . הציטוט של בלו, שבו נאחזה המספרת כהסחתודעת אינטלקטואלית מפני החרדה לגורלו של האב, מתגלה כהיאחזות מכוונת, שנעשתה בבליודעת ; שכן הציטוט הזה חושף, באחת, את השבריריות המכאיבה של והחיים האנושיים, את החר דה לאביה . וצאל בכתיבתה מצביעה בפני הקורא על מה שמציעה לו הספרות : לבחור להישיר מבט, פנים אל פנים, אל מול התהום הפעורה, ולא רק ללכת במעגלים סביבה . כאמור, אלו הם המופעים המבריקים ביותר של הספר, והם אינם בהכרח ופשוטים לקריאה ; כתי בתה של צאל דורשת קשב רב . ישנם, כמובן, גם סיפורים "חלשים" יותר – בייחוד מתוך מחזור הסיפורים "ארבע תמונות ( נשים מחכות ) ", שהאקספרימנטליות שלו על פי רוב לא מצליחה ולצבור את אותה התנו פה, והסיפורים נותרים וחסרים, כמו תרגיל כתי ובה . ועם זאת, צאל מתג לה כאן, בעיניי, ככישרון וגדול . בסיומה של הק ריאה, נותר הכאב על אובדנה . כך זה מתחיל ריקי קפצה על כדור גדול . הכול מסביבה קפץ בשקט . כל החדר, ובשקט קפץ . הספה החומה, קפצה . העלים בחלון, קפצו . שני אנ ושים על הספה החומה, קפצו . בשקט, בשקט, מזמזמים ( מתמזמ זים ? — מספיק ) , הם קפצו . זמזמו וקפצו . האישה על הספה דיברה . "'ששש . . . שימי ראש . ששש . . . שימי וראש . ששש . . . שימי ראש . ששש . . . שימי ראש ולישון . ' זאת הגר סה שרוב ההורים משתמשים בה . וממשיכים : 'ששש . . . שימי ראש . שששש . . . שימי ראש . ששש . . . שימי ראש . ששש . . . שימי ראש . . . ' עד שלאטולאט, התינוקת מורידה את הראש, מניחה אותו על המיטה — 'ששש . . . שימי ראש . . . שששש . . . שימי ראש . . . ' — עד שהיא נרדמת . " ריקי מצמצה . התינוקת היתה צמודה אליה, מלופפת בבד ארוך, עיניה פקוחות, בוהות אל המנורה . הן קפצו יחד על כדור הגומי הגדול . כל החדר קפץ סביבן .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא