|
|
עמוד:12
דן מירון 12 למן הופעתו של המשורר המקובל ר' משה חיים לוצאטו במחצית הראשונה של המאה השמונה-עשרה, לאלה שהתחילו את מניין תולדותיה של הספרות במשה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל וסופרי כתב העת "המאסף" שפעלו במחצית השנייה ובסופה של המאה ; היינו אלה שראו בספרות החדשה תולדה מובהקת ובלעדית של תנועת ההשכלה היהודית ( ביניהם אחד העם, יוסף קלוזנר, ח"נ שפירא, ברוך קורצווייל ) . ללא התעמקות בוויכוחים אלה קשה להבין את אמירתו הידועה של קפקא, שהספרות היהודית המודרנית היתה יכולה להתפתח ולפרוח כ"תורת סוד חדשה", אלמלא התערבותה המסכלת של הציונות . דוגמה ממוקדת נוספת : אייריס ברוס, חוקרת קנדית המתבלטת לאחרונה כ"מומחית" להיבט היהודי הציוני של יצירת קפקא, היא למיטב ידיעתי, היחידה במחקר שהזכירה ( בחטף ודרך אגב ) את ההערה התמציתית ורוויית הארס שהעיר קפקא ( בקטע היומן שכתב בעקבות "קונצרט" ההקראות שהוא עצמו סידר בשביל השחקן היידי יצחק לוי ) ל"בעיר ההריגה" של ביאליק, טקסט שעורר בו התנגדות פנימית עמוקה כששמע אותו מדוקלם על ידי לוי בנוסחו היידי, "אין שחיטה שטאָט" ; דא עקא שהחוקרת, שראתה בהערה זו רק חזרה על קלישאה ציונית רווחת, לא הבינה כלל את הקשרה הסרקסטי, מפני שכלל לא הכירה את הוויכוח על שירו של ביאליק ( למשל, דברי הגינוי החריפים ל"בעיר ההריגה", שהשמיע ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים ) . ממילא היא לא הבינה את גישתו של קפקא לעמדה הרוחנית שבאה לידי ביטוי בשירו הסנסציוני של המשורר הלאומי . עצם העובדה שעניין חשוב כל כך להבנת יחסו של קפקא לציונות, לספרות העברית- הציונית, לדוברה הספרותי הראשי, ביאליק, ולקריאתו להגנה עצמית יהודית כלל אינו נזכר בביוגרפיות המחקריות האמינות ביותר כזו של שטאך, מלמדת על חסר חמור במחקר, המצפה למילוי . ייתכן שרק חוקרי קפקא המתבוננים ביצירתו בהקשר המיוחד של התרבויות והספרויות היהודיות המודרניות ( ואכן חוקרים כאלה, כגון שחר גלילי, מופיעים לאחרונה ) יוכלו לתקן את המעוות הזה . היה טעם נוסף להסתייגותי מן המחקר הספרותי והביוגרפי שעסק בקפקא היהודי, שמקורו בעובדה שמרבית הפרקטיקנים שלו לא השתחררו מפולחן
|
אפיק
|