|
|
עמוד:14
14 אמית אביגור-אשל בינתיים המדינה הפחיתה את המיסים שהיא גובה . באמצע שנות ה- 80 חברות עסקיות שילמו מס של שישה שקלים מתוך כל עשרה שקלים שהן הרוויחו . בסוף שנות ה- 80 הן כבר שילמו ארבעה וחצי שקלים, וב- 1993 המס ירד בפעם הראשונה לפָּחות מארבעה שקלים על כל עשרה שקלים של רווח . המס המשיך לרדת גם בשנים הבאות ובעשורים הבאים . הורדת המס השאירה חלק גדול יותר מההכנסות של החברות העסקיות אצלן ביד והן יכלו להשתמש בו לשיקולן הפרטי . עובדים ועובדות בשנת 1993 הרגישו שהשוק נכנס גם לתחום העבודה . יותר ויותר מהם חיפשו באופן עצמאי מעסיקים . אם הם מצאו כמה מעסיקים פוטנציאליים, הם יכלו לבדוק את ההצעות ולקחת את זו שהכי טובה בעיניהם . במקביל, יותר ויותר מעסיקים חיפשו להעסיק עובדים פרטנית - ובדקו גם הם הצעות שעובדים ועובדות הציעו להם . ככה, התגבר השימוש בחוזים אישיים, שבעזרתם העובד היחיד מכר את העבודה שהוא ידע לתת והמעסיק הפרטי קנה אותה . בתחילת שנות ה- 80 רק לכעשרים אחוז מהעובדים היה חוזה אישי - לשאר היו הסכמי עבודה קיבוציים . בהסכמים כאלה התנאים של עובדים רבים באותו מקום עבודה או באותו ענף נקבעים יחד אחרי מו"מ משותף, שמנהל איגוד או ועד עובדים עם המעסיק . ההסתדרות הכללית הייתה מעין איגוד- על והסכמים רבים נחתמו על ידה . חלק מההסכמים שעליהם היא חתמה היו עם ארגוני מעסיקים ולא רק עם מעסיקים בודדים . ב- 1993 שליש מהעובדים כבר עבדו תחת חוזה אישי . המגמה הזאת הלכה והתחזקה בהמשך העשור, בעיקר לאחר שההסתדרות איבדה את השליטה בקופת חולים, כשחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי . עוד נחזור אליו . בכל מקרה, חוזים אישיים יכלו לקבל כל מיני צורות . חלקם קבעו העסקה גלובלית לתקופה שנקבעה בחוזה ; חלקם קבעו עבודה לפי שעות, שהמשמעות שלה פעמים רבות הייתה עבודה במשרה חלקית ; חלקם קבעו העסקה בשביל פרויקט
|
|