|
|
עמוד:12
12 אמית אביגור-אשל תקנות וחוקים, לא סבסוד ולא הנחות במס ומענקים . כל זה אסור . תחרות . ישראל חתמה על הסכמי סחר חופשי שכאלה כמה שנים קודם לכן עם ארה"ב ועם הקהילייה האירופית ( הגלגול המוקדם של האיחוד האירופי ) וגם כמה שנים לאחר מכן עם מדינות שהצטרפו לאיחוד האירופי ועם מדינות בדרום אמריקה ובמזרח אסיה . בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון . מנהיגי ישראל ואש"ף לחצו ידיים ותהליך השלום ביניהם עבר לשלב הגלוי שלו . אחד המניעים להסכם - אם כי בוודאי לא המניע היחיד - היה חזון המזרח התיכון החדש, שהיה מזוהה מאוד עם שמעון פרס . גם פוליטיקאים אחרים ואנשי עסקים שונים האמינו בו . במזרח התיכון החדש, כשייפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואחריו גם הסכסוך הערבי-ישראלי, יזמים ישראלים יוכלו להגיע לשווקים זרים - לסחור, להשקיע וגם להעסיק עובדים ולייצר . אנשי עסקים בישראל לחצו על הממשלה להתקדם בתהליך השלום כבר בתקופת ממשלת הליכוד, בראשות יצחק שמיר, והמשיכו בזה גם בתקופת ממשלת העבודה, בראשות יצחק רבין . כשרבין ופרס נסעו לחתום על הסכמי אוסלו, הם קיבלו תמיכה ציבורית גלויה מבעלים של תעשיות גדולות, שרצו שלום כדי לקרוץ יותר למשקיעים זרים . חוץ ממשקיעים, גבולות פתוחים עם מדינות ערב השכנות יאפשרו למכור בהן מוצרים ישראליים ואולי גם להעסיק בהן עובדים, שיקבלו משכורות נמוכות יותר, וככה להוזיל את מחירי המוצרים הישראליים . מי שהיה אז מנכ"ל כור, בני גאון, ביטא את זה באופן מפורש וקולע : "הידע הטכנולוגי והפיננסי של ישראל, שיתחבר עם המשאבים הפיננסיים של מדינות המפרץ ועם כוח האדם הזול באזור, יציע למשקיעים צירוף 1 של תכונות מסחריות שמן הסתם אין שני לו בעולם" . מאפייני חברת השוק שישראל אימצה לא נראו רק בקשרים שלה עם מדינות אחרות . אנחנו עדיין ב- ,1993 ועכשיו נבחן את הבנקים הגדולים . בחודש מאי של אותה השנה התחילה המדינה להקטין
|
|