|
|
עמוד:11
רינה נאמן | 11 לא פנאי, ולא רצון, ולא עניין לעשות חשבון נפש . אדרבא, משום שהיו כישלונות בדרך עליהם שילמתי מחירים, גם בהמשך חיי הייתה לי רתיעה מלעסוק בעצמי . הרגשתי שזה נושא מסוכן שרק יגרום לי עוגמת נפש . ובזמנים של מצוקות ניסיתי להתמודד איתן דרך הסחות דעת וכדורי הרגעה . על רקע זה גם לא הלכתי לפסיכולוגים ולא השתתפתי בסדנאות פסיכולוגיות למיניהן . לא חשבתי שהם יוכלו לעזור לי . ומקריאתי טקסטים פסיכולוגים ומהיכרותי עם לקוחות של פסיכולוגים החשדנות שלי לגבי טיפול פסיכולוגי רק גברה . במהלך כל חיי הלכתי לפסיכיאטר אחד ולנוירולוג אחד . הפסיכיאטר צייד אותי בתרופות שאכן הקלו על מצוקותיי, אך אני תלויה בהן עד עכשיו . לנוירולוג הלכתי אחרי פרידתי מבן הזוג השני שלי . מיד לאחר הפרידה הוא נסע לחוץ לארץ לזמן בלתי מוגבל . אני נשארתי עם ילדה משותפת בת שנתיים חצי, שהתגעגעה אליו מאוד ולא הבינה לאן הוא נעלם, וכן באמצע הכנת עבודת המאסטר שלי . לבתי מצאתי את "הפתרון" הבא : כל יום כתבתי גלויה שנשלחה כביכול מאביה וקראתי לה אותה . אבל אני הייתי שבורה . הנוירולוג נתן לי עצה נהדרת, שלמזלי יכולתי לממשה . העצה הייתה לקחת חודש חופש מכל מטלותיי והתחייבויותיי ולעשות כל יום מה שבא לי ונעים לי . וכך עשיתי . הוריי עברו לגור בדירתי וטיפלו בבת ובחתולה שלי ואני הייתי חופשיה לגמרי . תוך חודש חזרתי לעצמי . בדיעבד הבנתי שהנוירולוג טיפל באני שלי ואילץ אותי להתחשב בצרכים שלי ובדרכים המתאימות לטעמי על מנת להגשימם . למרות שלא חזרתי על התרגיל הזה אף פעם, עד היום אני אסירת תודה לו על כך .
|
|