|
|
עמוד:10
10 | מסע בארץ לא נודעת למדתי בפילוסופיה את עמנואל קאנט שמבחין בין "אני חושב" — נושא ו"אני נחשב" — מושא שבונים יחד את התודעה העצמית ואי אפשר לבודד ביניהם, נזכרתי בלבטים שלי והבנתי שאני במקצוע הנכון . ביקורת נוספת כלפיי מאדם קרוב לי, הפעם בני, היא שאני יותר מדי מתכננת . "תחשבי על חייך ותראי שכמעט שום דבר ממה שתיכנת לא התגשם" הוא אומר . שמעתי בעצתו ותוך כדי כך נוכחתי שאני ממעיטה מאוד לחשוב על עצמי ועל חיי . נראה שלגבי נושא זה צדק אבי . אכן הייתי שטחית . מעולם לא כתבתי יומן . וגם ביומני השדה שלי במסגרת המחקרים האנתרופולוגיים שביצעתי לא התייחסתי בהרחבה לעצמי כחוקרת . וזאת למרות שהחוקר הוא דמות מרכזית בכל מחקר, ויחסי הגומלין בינו לבין הנחקרים משפיעים על שני הצדדים . ומכיוון שמחקר אנתרופולוגי נמשך תקופה ממושכת, שני הצדדים עוברים שינויים במהלכו . אני מדגישה בהנחיותיי לסטודנטים להתייחס לעצמם במחקרים שלהם, אבל אני לא נהגתי כך . מדוע ? מגיל מאוד צעיר נאלצתי להתייצב לבד מול אתגרי החיים . הוריי לא הנחו אותי בחיי המעשה, אלא סמכו עליי שאפתור את בעיותיי בעצמי . "את תסתדרי" היו אומרים לי . בכך חיזקו אמנם את הביטחון העצמי שלי, אבל לא הכשירו אותי כיצד להשתמש בו . כתוצאה מכך אכן ניסיתי לפתור את בעיותיי בעצמי, מה שנקרא "להסתדר", אבל בגלל גילי הצעיר החלטתי החלטות פזיזות, ללא שיקול דעת מושכל וודאי לא לטווח רחוק . פעלתי ל"כיבוי שרפות" ולא ל"טיפול שורש" . עסקתי בכך, ולא היה לי
|
|