|
|
עמוד:9
9 בזכות הלבנטיניות וערבים לברר לעצמם את מקומם במרחב הנמתח בזמן, אשר מארגן בין השאר את אתיקת היחסים בין הקהילות - הזמן כזיכרון אישי – קולקטיבי שנספג מחדש במרחב . הספר המשיך להיכתב אל תוך ימי ההפיכה המשטרית שעל סף או בתוך משבר חוקתי, על סף ייאוש / אובדן, ושוב כסוג של הווה – נמשך הוא נכתב לאחר ה – 7 באוקטובר שכבר אינו תאריך אלא אירוע דמים מדמם שמדמם עלינו ועל שכנינו ללא הפסק . אכן, חיינו מתארגנים עכשיו תחת ההיגיון הצרוף של לפני האירוע ואחרי האירוע, אך שמא הכרחי עבורנו לשמור על הידע שהיה מקופל אצלנו לפני "האירוע", לא לבקש למחוק את הידע ( החלקי ) הזה בשל תנוחת הבדיעבד המפתה אשר בעצמה עשויה לחשוף את עלבונה בכל רגע נתון כסרח עודף של מכונת ההיסטוריה האלימה שדוחפת בקפריזיות את הסובייקט המריונטי שלה קדימה – אחורה כמטוטלת במבוכי הזמן . חלקו הראשון של הספר הוא המסה "בזכות הלבנטיניות : מחשבות לעת אסון" ; חלקו השני מאגד 13 שיחות שקיימתי עם חוקרי תרבות ממגוון תחומים סביב הרגישות הלבנטינית ( ליאת ארלט סידס, ניסן שור, קציעה עלון, יוסי סוכרי, עדי שורק, עופר נורדהיימר נור, חוסני אלח'טיב שחאדה, דוד גדג', מרחב ישורון, רונית פלג, יצחק בנימיני, טלי חתוקה, רפאל זגורי-אורלי ) , כל זאת בבקשה סמויה לחלץ את הלבנטיניות מהנוירוזה הפרטית שלי ולהפוך אותה לדאגת הכלל . זו הזדמנות עבורי להודות לכל המרואיינים על תרומתם שלא תסולא בפז להבנת הלבנטיניות על שלל נגזרותיה וסיבוכיה שהיא סוחבת על עצמה כמילה בזויה ומלאת גאווה כאחד . השיחות שבספר חידדו עבורי רפרטואר תרבותי עשיר שלא התוודעתי אליו לפני כן ; הן אפשרו לי את המשך בירורו של מסמן חמקמק זה כהכרח רפלקסיבי שאני מקווה שימשיך להתגלגל על לשוני בחומריות סכיזואידית .
|
|