|
|
עמוד:12
12 גבריאל צורן ירושלים, תחילה שכונת העולים קריית יובל, ומאוחר יותר שכונת בית- הכרם, המבוססת יותר . אביו עבד כנהג אוטובוס, ומאוחר יותר כמתווך נדל"ן . דויד למד בבית-הספר בית-הכרם, ומאוחר יותר בתיכון שליד האוניברסיטה העברית . מגיל צעיר עבד כשחקן וכשדרן ב"קול ישראל" . בצבא שירת ארבע שנים בחיל המודיעין, ולאחר-מכן חזר לעבוד ברדיו כעורך, מגיש וכותב תוכניות ותסכיתים לילדים ולמבוגרים . במקביל לעבודתו למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית . ספרו הראשון, דו-קרב ( 1982 ) , חובר במקורו כסדרת רדיו לילדים, ועם פרסומו זכה בפרס "זאב" . סיפורים אחרים שכתב באותו זמן, "חמורים" ו"יאני על ההר" זכו אף הם, עוד טרם פרסומם, בפרסי ביכורים ( "פרס ניומן לסופר צעיר" ב- 1979 ו"פרס הרי הרשון" ב- 1980 ) . זמן קצר לאחר-מכן הופיעו סיפוריו בכתב העת סימן קריאה בעריכת מנחם פרי, ומיד בסמוך לכך בקובץ סיפוריו הראשון, גם כן בהוצאת "ספרי סימן קריאה" . ב- 1988 התפטר מעבודתו בשירות השידור בעקבות חילוקי דעות עם הממונים עליו, ומאז הוא חי אך ורק מכתיבתו . והוא ממשיך עד היום להוציא את כל ספריו, לרבות ספרי עיון ונוער, בעריכתו של מנחם פרי בהוצאת ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, ואילו את סיפוריו לילדים הוא מוציא בקביעות בהוצאת עם עובד . הוא נשוי למיכל אשל, פסיכולוגית קלינית במקצועה, והם הביאו לעולם שני בנים, יונתן ואורי, ובת אחת, רות . לימים גויסו שני בניו זה אחר זה לצה"ל, ושירתו שניהם בחיל השריון . בשנת ,2006 כשהיה בנו הצעיר, אורי, קרוב לסוף השירות, פרצה מלחמת לבנון השנייה, וביום האחרון ללחימה נפל אורי מפגיעה של טיל בטנק שלו . הדבר שהעצים עוד יותר את הטרגיות שבכך הוא שממש קודם-לכן קרא דויד גרוסמן, יחד עם סופרים עמיתים, להפסקת הלחימה ולכניסה למשא-ומתן . מיותר לומר אילו תעצומות נפש נדרשו ממנו וממשפחתו כדי לעמוד באסון הזה . אבל הוא המשיך כל הזמן בפעילותו הספרותית והפובליציסטית, וממשיך בה גם כיום, הגם שאותות הטראומה ניכרים היטב בכל עבודתו . האם ניתן, במקביל לקווים ביוגרפיים אלה, לשרטט גם תהליך פנימי
|
|