מבוא

עמוד:14

14 עינת פלדחי ארכיאולוגי כזה או אחר - בית כנסת עתיק, אבן ריחיים קדומה, רצפת פסיפס ועוד ועוד . הכול היה שרוי בהתחדשות ובעשייה . פועלי בניין על חמוריהם עבדו במרץ כדי לחשוף, לגלות ולשקם את הממצאים ההיסטוריים, ולהשלים את פערי הזמן שנוצרו כשהרובע היה "בידיים זרות" . זו היתה תקופה של אופוריה ותמימות, וניתן היה לחשוב שמצב זה יימשך לנצח ; שערבים ויהודים, חילונים ודתיים יוכלו לחיות יחד ולהפרות אלו את אלו מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית . הסקרנות האין-סופית שלי כילדה, ותחושת הפתיחות והחופש ברובע, הפכו אותי למעין ילדת רחוב . במשך שעות הייתי משוטטת ברובע, לעיתים עם חבורת ילדים ופעמים רבות גם לבד, מסתובבת בסמטאות השוק הערבי העמוסות כל טוב, קוטפת חרובים מעץ שעמד מתחת לביתי ( ולפעמים מוכרת אותם עם חבריי לעוברים ושבים ) , מסתובבת בכותל, בסמטאות הרובע הארמני ובטיילת החומות . אחת הפעילויות שזכורות לי יותר מכול היא טיפוס על גגות, בדרך כלל לבדי . זה היה מנהג קבוע של ילדי הרובע, אבל הרגשתי שהמצאתי אותו בעצמי ועבור עצמי : בגלל הבנייה הצפופה והמבנה השטוח של הגגות ניתן היה לערוך טיול שלם ברחבי הרובע במעבר מגג לגג בשקט, במסתור, ללא ידיעת בעלי הבתים . אני זוכרת שהייתי יוצאת מביתי, שגם לו היה גג רחב ידיים, למסע הרפתקה מרתק ולעיתים אף מסוכן, גומאת מרחקים, נופלת ונפצעת, אך ממשיכה בדרכי חדורת להט . בדיעבד אוכל לומר כי זה היה המפגש הראשון שלי עם "ירושלים של מעלה", עם חוויה של היותי קטנה ונפרדת ובה-בעת מחוברת למשהו גדול ממני, ש"מחזיק" אותי מלמעלה ושומר מכל רע . היו אלו רגעים מלאי אמונה . השנים חלפו במהירות והמציאות השתנתה . גם אני גדלתי והתפכחתי . כילדה חייתי לסירוגין כמה שנים בחו״ל, ובשובנו ארצה, בכל פעם, הרובע נראה לי פחות קסום מכפי שהיה כשעזבתיו . גם המציאות ההרמונית ששררה בו בשנות השבעים ובתחילת שנות

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר