|
|
עמוד:12
12 דליה גבריאלי נורי קולנוע . אולי כי זו הייתה מין חופשה בת כמה שעות מהקורס הצבאי המלחיץ, אולי משום שהרגשנו את סיומו של הקורס הקשה והארוך הזה, הכיכר הזאת נצרבה בתודעתי כמושא ערגה . בלי לדעת דבר על חשיבות ‘הכיכר העירונית׳ ועל ‘הארכיטקטורה האורבנית בת ימינו׳ – בשנים הבאות הפכה הכיכר הזאת עבורי למושא געגועים . מין דימוי כזה נחרת בי של כיכר עיר, פיאצה, שמסמלת חופש או פסק זמן מעקת היומיום, מקום להיזכר ולהתגעגע . אפילו עכשיו, כשאני מקליטה את הדברים האלה ממרחק של יותר משלושים שנה, כך אני חושבת על הכיכר של קריית שמונה . אל הכיכר הזאת, זאת שראיתי פעם אחת ויחידה בגיל שמונה עשרה, דווקא אליה רציתי לחזור, והיא זו שהייתה לי בראש כששירה טסה לאוסטרליה וכשאני התחלתי לחשוב על שיטוט בכיכרות . * באותו ערב, בכיכר של קריית שמונה, ישבנו עד שעות הלילה המאוחרות במסעדה, או בבית קפה או שאולי הייתה זו סתם פיצרייה . אני זוכרת את הצחוק של מיכל ליד השולחן . הזמנו מכל טוב לחגוג את סיום הקורס . אבל למוחרת בבוקר הודיעו לנו על שינוי פתאומי בתוכנית ; חוזרים מייד לבסיס שבמרכז הארץ . בדרך שמענו ברדיו שהתחיל מבצע צבאי . כך בעצם הסתיים קורס מאבחנות, מחזור חורף 1982 . החבר של מיכל נהרג ביום הראשון למלחמה . בימים הבאים שיבצו אותנו בבהילות בלשכות הגיוס . אותי שיבצו ללשכה בתל השומר . בחודש הראשון שלי בלשכת הגיוס קיבלתי שמונה עשר גימ״לים . פיתחתי אלרגיות שונות ומשונות והשנאתי את עצמי על חברותיי שראו בי משתמטת . באופן פואטי חשבתי שבעצם אני מפתחת אלרגיה למלחמה, המלחמה הראשונה של בני המחזור שלנו . אלה היו ימים קשים . במחשבותיי חזרתי לכיכר של קריית שמונה כאל מקום מנחם . *
|
|