|
|
עמוד:14
14 משה אלמגור טיקוצקי והתעלות ; במהירות יכולנו לגעת בנושאים רגישים וקשים באופן שהכיל גם את חוויית הקושי והכאב וגם את הראייה של הצדדים התפקודיים והחיובים שבו . תגובתם הראשונית של המטופלים לתפיסתי הייתה צפויה : "איך יכול להיות משהו טוב במצב האיום שבו אני נמצא ? " אמר לי מטופל שסבל מדיכאון . לרגע הרגשתי נפחד ועברה בי מחשבה כי אולי הוא צודק . מה כבר יכול להיות טוב בשואה, או בהתעללות מינית בילדות ? תגובתם הבאה של המטופלים, לאחר שהתאוששו מהשאלה, הפתיעה וריגשה אותי עד מאוד : הם חזרו אליי עם מה שהאמנתי שיש שם - התחושה שאירוע טראומטי יכול גם לחזק אותך, לדחוף אותך להגשמת חלומות ולהשגת הישגים, להתנהג בצורה אחרת כלפי ילדיך וילדי אחרים, למצוא משמעות בחיים ולהביא לשינוי משמעותי בחיים . כל זאת עם תחושת הכאב, ההשפלה, המרירות והכעס, שהיא חלק משמעותי ובלתי נפרד . כמובן, אירוע טראומטי יכול גם להפיל, לדכא, לעצור ו / או למנוע התקדמות . הבחירה בין ראיית החיובי לשלילי היא שלנו, גם אם האירוע התרחש שלא בשליטתנו או באחריותנו . המטופלים אמרו לי למשל "לא יכולתי לחשוב שמשהו טוב יכול להיות פה, אבל כשחשבתי על זה הבנתי שמדינת ישראל לא הייתה קמה ופורחת אלמלא השואה", או "לא חשבתי שבדיכאון יש כל כך הרבה כוח" . התגובות הללו חיזקו אותי והראו לי שאני בדרך הנכונה . ההיסוס הראשוני שלי פחת והנכונות להציג את צורת החשיבה הזו למטופליי הלכה וגדלה . אם בהתחלה הייתי מחכה כמה פגישות עד שהייתי מוצא את העוז להעלות זאת בפעם הראשונה, הרי היום אני יכול להתייחס לזה בשלבים מאוד מוקדמים בטיפול, לאחר שהברית הטיפולית נוצרה ( והיא תנאי יסוד לעבודה ) . המטופלים קיבלו את הגישה בצורה נפלאה ; הם גילו את התקווה המתלווה ליכולת לראות את מצבם באופן שונה ואת תחושת השליטה והאחריות האישית שהשיגו באמצעותה . כל אלה עומדים בניגוד
|
|