|
|
עמוד:13
13 הבעיה היא הפתרון בחשיבה הדיאלקטית הייתה ועודנה מסעירה ומרתקת, וניסיתי ליישמה לתחומים שונים ומגוונים של חיי בניסיון להבין את התנהגותי ואת התנהגותם של אחרים מזווית ראייה זו . היה מדהים לראות כיצד דעות מוצקות ומקובעות שדגלתי בהן ונראו לי ברורות וחד-משמעיות הפכו להיות רחבות ומרחיבות יותר, מורכבות יותר, פתוחות יותר ומקבלות יותר מאשר הגישות הטיפוליות שאליהן נחשפתי קודם לכן - גישות מוקדמות אלה התאפיינו בהתמקדות בפתולוגיה, מיקוד שלא השתלב עם תפיסת העולם האופטימית ועם נטייתי לראות את חזקותיו של המטופל . היישום של הגישה הדיאלקטית לתחום הטיפולי היה איטי, זהיר והססני יותר ; פחדתי שצורת הראייה הזו תפגע ביכולת האמפתית שלי, תאיים על המטופלים ואולי, כך חששתי, אף תגרום נזק . הרעיון שלהתנהגות יש משמעות חבויה, ההפוכה לזו הנראית, וכי ההתנהגות הנראית איננה הגנה מפני המשמעות ההפוכה, אלא שתי המשמעויות מייצגות שתי פנים של אותה ה"אמת" ושתיהן תקפות, נראתה מוזרה גם לי ולמטופליי ; הרעיון שלנראה ולחבוי יש אותו ערך היה מהפכני עבורי . המחשבה שההתנהגות שהמטופלים מביאים לטיפול היא בעצם התנהגות פונקציונלית ומשקפת את ניסיונם לפתור את הבעיה ייצגה תפיסה חשיבתית שונה מזו המדגישה את הערך הדיס-פונקציונלי של ההתנהגות . השילוב עם התפיסה המערכתית הרואה במערכת המשפחתית והחברתית- תעסוקתית את האלמנט החשוב בחייו של האדם והגורם המכוון את התנהגותו וההתפתחותו היה משמעותי ביותר . הרעיון שחוסר שליטה ושליטה חד הם, ובדיכאון יכול להיות גם משהו חיובי, ואפילו כדרך לפתור בעיות, נראה בתחילה קשה להבנה ועיכול . מטופליי היו אלה שהראו לי שצורת החשיבה הזו משקפת למעשה את חייהם, תחושותיהם וחוויותיהם בצורה נאמנה יותר מכל תפיסה טיפולית אחרת, והם אלו שעודדו אותי ללכת בדרך הזו . כל טיפול שבו היה שימוש בחשיבה דיאלקטית לווה בתחושה של עוררות
|
|