|
|
עמוד:8
8 ענר גוברין והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי . נדמה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט ( הפסיכואנליטי ) . כדי לפתח את התיאוריה שלו, זיגמונד פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה : אנתרופולוגיה, אמנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין-לאומיים, רפואה ומדעי הטבע . הפילוסופיה, שבה האמין ושימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה . הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי . נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפיסות אמת מגוונות אשר שבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית 1 אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בתיאורה . גם התובנות הקליניות מעולם לא היו רק "קליניות", מלשון הקיום הקליני כמיקרוקוסמוס מעבדתי . הן תמיד היו תלויות הקשר תרבות וחברה, כאשר ההנחות הקדם-חברתיות עולות ומתגלות מהשיח הלא-מודע של המטופל . ניסיונו של פרויד להבין את המציאות הנפשית באמצעות כלים פסיכואנליטיים, ניסיונו להבין את המצוקה הנפשית, את הנוירוזה והפסיכוזה, את ההיסטריה והאובססיה - כל אלו תמיד הצריכו הבנה מעמיקה של העולם החיצון על תרבותו, השקפות העולם והפרקטיקות החברתיות שנהוגות בו . התיאוריות הפסיכואנליטיות נטועות בהקשרן התרבותי- 1 . S . Gadot - Yadlin, Truth Matters - Theory and Practice on Psychoanalysis, Boston : Brill, 2016
|
|