|
|
עמוד:13
| 13 הקדמה נחשבת ובעקבותיה עיסוק מתמיד בתלמוד, הכרת השפות היהודיות המרכזיות עברית, ארמית ויידיש על בוריין, וחוסר יכולת לעבור ליד חנות ספרים יד שנייה בתל אביב, וינה, פריז, סנט פטרסבורג או ניו יורק בלי לקנות תריסר ממוארים אזוטריים, שרבים מהם מביטים בי עתה בתוכחה ממדפיהם המכסים שני קירות במשרדי . כדי להשיג כתבי-יד שלא ראו אור הגעתי לספריות של אוניברסיטאות ולארכיונים של בני משפחה וחברים . חלק גדול מהמידע שאני מביא כאן מבוסס על עדויות מכלי ראשון . בתקופות שונות בחיי התמזל מזלי לפגוש עדי ראייה ובני-סמכא שהאירו לי אופקים חדשים . נהגתי לבלות עשר דקות בכל בוקר עם אהרון ליזרא, שידע על-פה את התנ"ך ואת הקוראן . יכולתי להרים טלפון לרפאל לוי ולמייקל ויצמן, ולברר נקודות הנוגעות לאטימולוגיה של מילים בכַלדית ובסורית . ברוך קורצווייל, שעזב את פרנקפורט ב- 1933 , הדריך אותי בשבילי הספרות הגרמנית והלוחמה האקדמית, ולאה גולדברג הכירה לי רוסים דגולים . אלינור רוֹזֶה, שהתגוררה מעלי, גדלה בקרב אמנים בווינה של סוף המאה ה- 19 , ואלמה מאהלר ולוטֶה קלֶמפֶּרֶר הכירו את ברלין בין שתי מלחמות העולם . יכולתי לצלצל לברטולד גולדשמיט, שניחן בזיכרון מדויק למחוות גוף, ולשאול איך היו שֶנבֶּרג או בּוּזוֹני נכנסים לחדר . "בוא אלי לקפה ואראה לך", היה אומר . הדור שלהם, שכבר עבר מן העולם, היה קנאי לפרטים ולאמת . "את זה לא אוכל להגיד לך", היתה אומרת גברת רוזה, "כי אני כבר לא לגמרי בטוחה אם באמת הייתי שם או רק שמעתי על זה" . האינטרנט של היום מספק לנו גישה למידע רב יותר מכפי שנידרש לדעת כל חיינו, אבל אין בכוחו להחליף את זיכרונותיהם של גברים ונשים שגדלו על ברכי החיפוש אחר האמת, שימורה וההגנה עליה בכל מחיר . סיפור זה של גאונות וחרדה אינו מתחיל באמת בנקודה השרירותית של 1847 וגם אינו מסתיים בדיוק מאה שנים אחר כך . שני התאריכים האלה משמשים לי תומכות התוחמות עידן שבו היהודים היו מעורבים בעולם בצורה אינטנסיבית יותר מאי-פעם קודם לכן . ההיסטוריה של היהודים מסתיימת, במובן מסוים, בהחלטת עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 להכיר בצדק המוסרי שיש בהקמת מדינה יהודית במולדת המקראית . אלא שהגשמת חלום ציוני איננה פתרון בר-קיימא לבעיה
|
|