|
|
עמוד:14
14 דפנה גולן תמיכה בהתקוממות העממית הפלסטינית בשטחים . השיחה החלה לאט ובחשש . מכיוון שהחדר היה עגול ובמרכזו ניצב שולחן עגול, ומכיוון שהקבוצה הייתה קטנה והכילה סטודנטים מתחומים שונים שלא הכירו אלו את אלו קודם לכן, חלק גדול מהשיעורים התנהל בסבב . כל אחד מהמשתתפים דיבר בתורו, לפי מקומו במעגל . אולם הפעם, ביקשו הסטודנטים הפלסטינים שנדלג על מקומם בסבב . באותו היום של ראשית החורף ותחילת האינתיפאדה השנייה דיברו הסטודנטיות הישראליות על פחד ותסכול . הן הגיעו לירושלים מערים אחרות והרגישו זרות בקמפוס הקר השוכן על ראש ההר רחוק ממרכז העיר, בלב מזרח ירושלים . הן דיברו על בלבול ועל כך שאין בקמפוס מקום שבו הן יכולות לדבר על תחושה זו . הסטודנטיות הישראליות ביקשו לשמוע את הסטודנטיות הפלסטיניות . כאשר הסטודנטיות הפלסטיניות דיברו לבסוף, הן סיפרו על הפחד הכפול שמכונן בהן - הפחד מפיצוץ המלווה את כל הנוסעים באוטובוס והפחד שיבחינו בכך שהן ערביות, באוטובוס שבו כולם חרדים מפני פיגוע . מאז אותו השיעור, מדי שנה בשנה, שבה ועולה השאלה כיצד ייתכן שאיש לא מדבר על המתרחש בחוץ . ההתעלמות ממה שמתרחש בחוץ אינה מיוחדת לקמפוס הר הצופים . כפי שאראה בהמשך הספר, הכחשת הפוליטיקה אופיינית לכל הקמפוסים בישראל . אולם, מיקומו של קמפוס הר הצופים בלב מזרח ירושלים הופך את ההתעלמות מהפוליטיקה, או את הכחשתה, לאבסורדית במיוחד . כיצד ניתן להתעלם מהמציאות כאשר סטודנטית המגיעה באיחור לשיעור מתנצלת ומסבירה את איחורה בכך שהאוטובוס שנסע לפני האוטובוס שעליו הייתה התפוצץ והיה עליה להגיע לקמפוס ברגל ? כיצד ניתן להתעלם מהמציאות כאשר ריח רימוני הגז המדמיע הנורים לעבר עיסאוויה הסמוכה חודר לכיתה ? הקמפוסים הם מרחבים פוליטיים וההחלטה לדבר על "המלחמה שם בחוץ", כמו גם ההחלטה להתעלם ממנה, הן שתיהן הכרעות פוליטיות .
|
|