|
|
עמוד:8
8 | לשון האש : עדות פואטית על הטראומה של השואה | רינה דודאי מלא שמחה ונינוחות, היה תשוש, וניתוח המעקפים שעבר זמן - מה לפני כן ניכר על פניו . כשליוויתי אותו למכוניתו ובירכתי אותו לשלום, עוד הוספתי כלאחר יד את משפט השליטה הפרוצדורלי המשפחתי, סע בזהירות, ונפרדתי ממנו לשלום, לא מבלי שדאגה וחרדה למצבו הנפשי והפיזי שהשתנה באחת מצאו להן מקום נכבד בליבי . הטרידה אותי השאלה אם זה נכון לפתוח את הדברים מחדש . מייקל, ניצול שואה, מבין מאה הילדים ששימשו כ"רצים" של מנגלה באושוויץ, נשא את עדותו בשנת 1995 בפרויקט שפילברג בלונדון, מקום מושבו אז . אשתו, ניצולת שואה אף היא, סירבה לדבר על כך ולא התירה לו לשאת את עדותו בביתו, עד שהיה צריך לכתת את רגליו לחברים ושם לומר את דבריו . אחרי מותה הוא עלה לארץ, ומאז 2006 התגורר כאן . שנתי הייתה טרופה . ההתלבטות אם להתחיל את מסע העדות האישי הזה הטרידה אותי והכבידה עליי . ראשית, דאגתי למצבו הפיזי והנפשי של מייקל . ומה אם למרות העובדה שנשא על כתפיו שנים כה רבות טראומה מסיבית ומתמשכת כזאת, עתה לא יחזיק ליבו את עדותו ומשהו יתפרק בו ? הרגשתי לא די מיומנת ומקצועית לעמוד במשימה הזאת לבד . זה נראה לי לא אחראי ונכון . אבל האם זו רק הדאגה למייקל שכיוונה אותי להימנע מההאזנה לעדות, או שמא אני מתחבאת מאחורי תירוץ כבד משקל ובעצם אינני מסוגלת לחצות את מחסום העד, שנדרשת ממנו יכולת האזנה מיוחדת, האזנה לאחרוּת ולרוע הבלתי נתפס ? ! נקודה זו אצטרך לברר, אני אומרת לעצמי, ונופלת לשינה לא - שינה, המופרת בדפיקות נואשות על הדלת . אני מעיפה מבט בשעון שעל השידה לצד המיטה . השעה 10 : 06 . אני מזנקת לפתוח את הדלת כשבמוחי חולפים תסריטי אימה : משהו נורא קרה למייקל, הגרוע מכול קרה, מייקל מת . מעבר לדלת נשמע קול זועק : תזעיקי אמבולנס, מישהו שכוב במעלה הכביש . . . אני, שגרה בפאתי שכונה שלווה, למרגלות הגבעה שאליה מוביל הכביש, מאבדת את עשתונותיי . מייקל, אני לוחשת לעצמי . מייקל, רק לא זה . המחשבה שהוא אולי שכב שם לילה שלם, ושלא ידעתי על כך דבר, הטריפה את דעתי . בקושי מצאתי את הטלפון, דיווחתי בבלבול - מה על האירוע ודהרתי למקום . כבר בדרך, משלא ראיתי את מכוניתו, הצלחתי להצליל את דעתי ולהניח שאולי הוא אכן הגיע בשלום הביתה . ימים אחדים אחר כך התברר שאדם שלא הכרתי מת מדום לב תוך כדי ריצת בוקר . לא נרגעתי עוד ימים רבים, אבל כשהתבוננתי באירוע ממרחק הזמן לא יכולתי שלא להבחין בשני עניינים שיהפכו לליבו של ספר זה : מייקל, שליבו נדם
|
|