|
|
עמוד:14
14 גיא פרל לתת ביטוי לחלקי נפש שונים, כחלק מתהליך האינדיבידואציה . ההתמקדות היא באופן שבו משתקף ארכיטיפ האם הגדולה ביצירתם של שלושת ההטרונימים המרכזיים - אַלְבֵּרְטוּ קָאֵירוּ, רִיקַרְדוּ רֶיְשׁ ואַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ - ובעיקר בשלושה מסמלי האם הגדולה אשר טעינותם אופיינית לקומפלקס האם : הכוליות ( ובייחוד בייצוגה על ידי עולם הטבע ) , נשים והקשר עמן, והמוות . האופן שבו זיקתם אל ארכיטיפ האם הגדולה באה לידי ביטוי בכתיבתם של ההטרונימים נבחן גם ביחס לסוגיה תיאורטית מרכזית בגישה היונגיאנית - בקיעת תודעת האגו מהלא-מודע, התרחקותה מעליו, ויצירת זיקה מחודשת עמו על גבי ציר האגו-עצמי כחלק מתהליך האינדיבידואציה . שלושת ההטרונימים ממוקמים במסגרת הניתוח המוצע כאן על גבי ציר שמייצג את מידת התרחקות תודעתם מהלא-מודע, הבאה לידי ביטוי בזיקתם אל ארכיטיפ האם : אַלְבֵּרְטוּ קָאֵירוּ נמצא במצב של פרטיסיפסיון מיסטיק - תודעת האגו שלו עודה בלועה בלא-מודע ; רִיקַרְדוּ רֶיְשׁ התרחק מהלא-מודע ושירתו רוויה בעצב ובהשתוקקות אל חוויית הכוליות שאבדה לו ; ואילו אַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ הוא המרוחק מבין השלושה, והדיון בשירתו מורחב לעיסוק באובדנות, בפסיכוזה ובשנאת נשים כביטוי להתפרצויות שתלטניות של הלא-מודע אצל מי שאיבד לחלוטין זיקה תודעתית אליו . בפרק העוסק בשירת המשוררת הארגנטינית אלחנדרה פיסארניק ( 1936 - 1972 ) , מושם הדגש על האופן המורכב שבו משתמשת המשוררת בסמל השמש השחורה, כחלק מניסיונה להבקיע באמצעותו ובאמצעות השפה בכלל והשירה בפרט, אל מחוץ לאפלה הנפשית שהלכה וסגרה עליה . תחילה מודגם בהרחבה האופן שבו השימוש בסמל השמש השחורה, כמו השפה והשירה, מהווה ניסיון לאינטגרציה ; בהמשך נדונה קריסת התהליך, התפרקות הסמל והשפה, וגלישת השירה אל מחוזות הָאַיִן והמוות . במרכז הפרק העוסק ב אלגיות דואינו - יצירתו של המשורר ריינר
|
|