|
|
עמוד:13
13 הַדְּבוֹרים של הבלתי נראה היא דרכו המתמירה של היוצר . נגינתו של אורפאוס אינה מחרישה את קול שירת הסירנות ( לשם כך די היה בהקמת רעש ) , כי אם מתמירה את קולן לנגינה שאינה מסוכנת עוד ; להיפך, היא נפלאה מכל נגינה אחרת . בדומה לדימוי שבו השתמש רילקה, סיפור זה אודות אורפאוס, גדול האומנים של המרחב המיתולוגי, מתאר את היצירה כמרחב מתווך ומתמיר בין הנראה לבלתי נראה, ובניסוח שבו ייעשה שימוש בספר זה - בין מודעות האגו לבין הלא-מודע האישי והקולקטיבי . אחת התרומות המרכזיות של ק . ג . יונג ואריך נוימן לשיח הפסיכואנליטי עוסקת בחקר הזיקה שבין הלא-מודע לבין המודע - זיקה המתקיימת במרחב הביניים אותו תיאר רילקה כ"חלת הדבש של הבלתי הנראה", והוא אותו מרחב המכונן על ידי אורפאוס המנגן . לצד עיסוקם במרחב המפגש שבין המודע ללא-מודע, הרחיבו השניים את הגדרת הגבולות של הלא-מודע ועסקו במפגש המתקיים בו בין האישי לעל-אישי . ליצירה האמנותית בכלל, והשירה בפרט, מקום מרכזי במערכת היחסים שבין המודע, הלא- מודע והלא-מודע הקולקטיבי, וזאת כחלק מתהליך ההתפתחות האנושית שאותה כינו "אינדיבידואציה" ושני מנגנונים מרכזיים התומכים בה - "הפונקציה הטרנסצנדנטית" וה"צנטרוברסיה" . בספר זה אני מתחקה אחר הדרכים השונות שבהן פועלת השירה בשירות האינדיבידואציה באמצעות אנליזה טקסטואלית של שלושה משוררים : פרננדו פסואה, אלחנדרה פיסארניק וריינר מריה רילקה . לכל אחד מהם מוקדש פרק בספר . שאלתי המרכזית נוגעת למקורותיו הנפשיים של תהליך כתיבת השירה - מנין נובעת השירה ומה היא מאפשרת ? בפרק העוסק בשירת המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה ( 1888 - 1935 ) נבחנת כתיבתו המבוססת על הטרונימים - משוררים שיצר ולכל אחד מהם ביוגרפיה, גוף יצירה וסגנון משלו - כביטוי לתפקודם של קומפלקסים יצירתיים אוטונומיים שביכולתם
|
|