|
|
עמוד:13
13 עדים או מומחים תהליכים היסטוריים לא רק מובילים אל "הווה", אלא גם מייצרים את השפה שבה הם מתוארים מנקודת מבטו של אותו "הווה" . שפה זו לא רק מייחסת לתהליכים אלה ( בגלוי או במרומז ) סיבתיות, תכליתיות ואי – נמנעות, אלא עצם התחביר ואוצר המילים של שפה זו עצמו הוא תוצר של תהליכים היסטוריים . שפה זו מכוננת את הכוללים ( שמות העצם הקיבוציים ) שבהם ניתן לתאר את "שחקני" העבר, ומכך גוזרת את אופי האינטראקציה ביניהם ואת דרגת הפעילות או הסבילות שלהם . משום כך, תיאור היסטורי "אחר" הוא לעתים קרובות גם בירור תחבירי, בעיקר בכל הכרוך בזהויות קולקטיביות, שביחס אליהן יש חשש מיוחד מאנכרוניזם היסטורי ומשימוש בקטגוריות שהתקבעו כתוצאה מתהליך היסטורי ותרבותי כדי לתאר את ההקשרים שבהם אותן הקטגוריות עצמן התגבשו . השימוש בניתוח של פרקטיקות בכלל, ופרקטיקות אתנוגרפיות בפרט, וחילוצם של הקשרים דיאלוגיים מתוך ניתוח כזה, הוא אחת הדרכים להימנע ממכשלה מחקרית כזו . במקום לתאר היסטוריה של "אידיאות" מופשטות ומובחנות היטב, אני מבקש להתמקד בפעילותם של בני אדם, על הסבך, העמימות, וריבוי המשמעויות שהן מייצגות . הרעיון שזהות קולקטיבית היא מהותנית, קבועה, אקסקלוסיבית, וגבולותיה נוקשים ומוגדרים היטב מנוגד לאופייה הרב – ממדי, הדיאלוגי, ההקשרי, הנרכש, המשתנה בזמן והכרוך באופני ביצוע, כפי שזו מתגלה בפרקטיקות יומיומיות ואינטלקטואליות . ניתן לאמץ את דבריו של מיכאיל בחטין ( Bakhtin ) על זהותן של דמויות ברומן כדי ליישם עיקרון דומה על קבוצות היסטוריות, ולפיו הדיאלוגים שעורכות הדמויות אינם אינטראקציה בין זהויות נתונות מראש, אלא זהויות אלה מוגדרות ונבנות כתוצאה של דיאלוג . לפיכך יש למקם פרקטיקות אלה בהקשריהן הדיאלוגים, תוך ניסיון להבין כלפי מי, עבור מי, לעומת מי ונגד מי התגבש העיסוק בהן .
|
|