|
|
עמוד:12
12 עמוס נוי רב – תרבותי, שעצם הדיון בהיסטוריה שלהן גואל אותן ממצב שבו קשה להעלותן בכלל על הדעת והופך אותן שוב לנוכחוֹת בשפה ובמחשבה - וכך מאפשר לדמיין, לחלום, או לשוב ולפעול, בתוך מסגרת מושגית חדשה – ישנה . התופעות התרבותיות שבהן אני דן בספר, ושיטת העבודה שבחרתי בה ( על יסודותיה התיאורטיים – כלליים ) , עשויות לספק תובנות וזוויות ראייה מחודשות בכמה היבטים : תיאור תהליכי ההתגבשות של קטגוריות של זהות - כמו ״מזרחיות״, ״ספרדיות״, ״מסורתיות״ - מצביע על אופיין ההיסטורי והגמיש של קטגוריות בכלל, וקטגוריות של זהות והקשריהן הדיאלוגיים בפרט . בני המזרח האלה ביקשו לזהות את עצמם כציבור וקהילה באופנים ייחודיים, מגששים ומסורבלים – לעתים . הם פעלו מתוך תחושה אוטונומית של ייחוד בעל ערך, ולא רק כתגובה למבט אירופי – מערבי והגדרותיו . הם ייחסו חשיבות עצומה לזהות ילידית – מזרחית כזו לשם הבנה של המסורת היהודית ולהצלחתה של תנועת התחייה העברית – לאומית . כל אלה מערערים על דיכוטומיות ״מובנות מאליהן״ בהווה, ועל ההשלכה השגויה והמטעה שלהן על העבר . והעניין המיוחד שהם גילו בתיעוד ושימור של תרבות עממית על מסורותיה, מנהגיה, ואורחותיה - עניין שבו אני מתמקד בספר תחת הכותרת המאגדת ״פרקטיקות אתנוגרפיות ופולקלוריסטיות״ - מעלה שאלות כלליות על מִדרגי ידע, מומחיות אקדמית מול השכלה ״חובבנית״, ותרבות עממית מול תרבות עלית והזיקה בין דימוייהן וכינונה של זהות . שיטת העבודה שבחרתי בה מבקשת להתמודד עם אתגר לא פשוט, תיאורטית ומעשית - כיצד לספר היסטוריות לא – אירופיות או לא – הגמוניות בכלל, ושל יהודי ארצות האסלאם בפרט, לא רק על ידי שכפול של ביקורת על ״מבט מערבי אוריינטליסטי״, אלא בדרך של ניסיון לשמש פה ולתת קול לבני ובנות הקבוצה דרך התבוננות בכלל הפרקטיקות שלהם והקשריהן .
|
|