|
|
עמוד:12
עידו זלקוביץ ' 12 הדוק משחר כתיבתה של ההיסטוריה . את פריחתה של ההיסטוריה כמדע ניתן לראות עם התפתחותו של הזרם הפוזיטיבי , אשר בין ראשיו יש לציין את פון רנקה , ההיסטוריון הגרמני בן המאה ה – 19 . גיבוש תורת כתיבת ההיסטוריה כמדע מצוי ברצף הזמן הכרונולוגי בסמיכות לשני אירועים משמעותיים אשר השפיעו על תחומי העיסוק בכתיבה , כלומר עלייתה של הלאומיות בד בבד עם עליית שיעורי הליטרציה . חיבור בין שלושת הנקודות הללו עולה בקנה אחד עם הגדרתו של החוקר צ ' רלס טילי , אשר הגדיר את ההיסטוריה החברתית כ " השפעתן של התמורות הגדולות על חייהם 2 של האנשים הפשוטים " . אחד הנושאים הבולטים , אשר רווחו בכתיבה ההיסטורית עד מלחמת העולם הראשונה , היה השאלה הלאומית . רוח התקופה ועיצובה של ההיסטוריה כמדע אוניברסלי שירתו את מטרותיה של הלאומיות . היסטוריונים רבים עסקו בטיפוחם של מיתוסים לאומיים . מגמה זו , אף על פי שהצרה את נושאי המחקר ההיסטורי , העלתה את רמת הפופולריות שלה בקרב ציבור הקוראים . עובדה אחרונה זו היא בעלת חשיבות מכרעת , שכן הקשר של אדם לאחרים בחברה אינו מוגבל לבני תקופתו . השימוש בהיסטוריוגרפיה ככלי לחיזוק הלאומיות יצר עולם של סמלים המובעים באמצעות שפה אשר קובעת את מהלך ההיסטוריה המתרחשת בתוכה , מאחדת אירועים ויוצרת סדר יום תודעתי המשותף לכלל חבריה . קשר זה של עבר משותף מכתיב מגמות לקראת קביעתם של סדרי יום חברתיים . זהו הקישור לרעיון " הקהילה המדומיינת " אשר טבע בנדיקט אנדרסון . לשיטתו , קהילה מדומיינת היא ישות פוליטית וריבונית שבה רוב חברי האומה , אף אם תהיה הקטנה ביותר , לא יכירו את רוב החברים האחרים , לא ייפגשו עמם , ואפילו לא ישמעו עליהם , אך במוחו של כל אחד מהם יחיה הדימוי של 3 הקהילה כולה .
|
|