|
|
עמוד:9
מבוא | 9 ביאכטה לא היו אמצעי ניווט, והמסע היה כרוך באתגרים ובסכנות . הם נדרשו לצרף איש צוות שלישי, ולכן סטיב הציע לי לחבור אליהם . אני, שבחיי לא הפלגתי, לא הייתי מודע בכלל לאתגר ורק שאלתי כמה זמן המסע ייקח כדי להודיע בבית . סטיב אמר לי שמקסימום 25 ימים, וכך עדכנתי . רק לאחר 46 ימים נכנסנו למרינה בכף התקווה הטובה שבדרום אפריקה . בהליכה מתנדנדת מיהרתי לתא הטלפון, ובשיחת גוביינא הודעתי להורי המודאגים שהגעתי לחוף מבטחים . התברר לי שהם כבר פעלו להקמת צוות מומחים של אנשי משרד החוץ והאוניברסיטה העברית, בניסיון לאתר באוקיינוס הגדול יאכטה קטנה, חסרת שם ואמצעי קשר . המסע התארך בעיקר בגלל סערה חזקה, עם גלים בגובה 12 מטרים, שנמשכה מספר ימים והסיטה אותנו הרחק מן המסלול . לאחר מכן לא נשבה טיפת רוח . את המנוע הישן לא הצלחנו להפעיל או לתקן . פשוט עמדנו בלב האוקיינוס במשך ימים ארוכים בתקווה למעט רוח, תופרים את המפרשׂים שנקרעו ומודאגים מכך שבסערה ניתק מהסיפון וצלל למצולות מְכל גדול של מי שתייה . בששת השבועות שבהן נמשכה ההפלגה החלפנו מקום יום ולילה ליד ההגה . שלוש שעות משמרת ושש שעות מנוחה, שבהן גם הכנו ארוחות . יום אורז ויום פסטה . המזון הטרי אזל כבר בשבוע השני . הסקיפר ניווט עם מפות ועם מכשיר הניווט הישן, סקסטנט . בחלק מהזמן היינו רטובים עד לשד עצמותינו מהגשם ומהגלים . אבל האתגר המרכזי היה טמון דווקא במרחב הבין-אישי . לא נדרשו יותר משלושה ימים של ניסיונות הדדיים כדי שנבין כי אין בינינו ממש שפה משותפת . אני מצאתי את עצמי כחלק מצוות שמתפקד מעולה בתנאי קיצון, אבל בתחושה שאני לבד בשממת המדבר הימי — אוקיינוס ענקי שמשתרע בכל כיוון, ללא כל יבשה באופק . הגוף הסתגל בקלות לאתגר המתמיד, אבל בדידות מהסוג הזה לא חוויתי עד אז וגם לא מאז . מצאתי את עצמי מסתגל גם אליה במהלך ההפלגה, מפיק ממנה ומעצמי את המרב, אך סביר להניח שלא ארצה לחזור על חוויה כזו שוב . בין השאר למדתי בהפלגה זו על אי-ודאות ועל היכולת שלי לחיות בתוך מצב כזה . בדידות ואי-ודאות, יכולת התאמה וחוסן, כנראה שלובים זה בזה . אני פוגש זאת במשך השנים בעבודתי עם מנהלים בכירים — בעיקר מנכ"לים, אלו שבראש הפירמידה, גם אם היא שטוחה וגם אם מעליה יש דירקטוריון או ועד
|
|