|
|
עמוד:11
לגדול על התפר הבין-תרבותי 11 עם רגשותי כלפי המדינה שבה חייתי בקושי שש שנים מעשרים ואחת שנותי . התחושה שאני חוזרת הביתה הציפה אותי בכמיהה וגעגוע . עד מהרה הוכיחה לי המציאות הישראלית שהדרך שלפניי עוד ארוכה עד שארגיש כאן בבית : צברים מחוספסים הביטו במראה הסקנדינבי שלי, הקשיבו בתמיהה לעברית החלודה שלי ( עם אוצר מילים של ילדה בת אחת-עשרה, אבל כמעט ללא מבטא ) ומיהרו לענות לי באנגלית ולשאול אם אני יהודייה, ומבלי להתכוון לכך, כמובן, נתנו לי שוב תחושה שהנה אני "המוזרה" בעינֵי כולם . ועם זאת, ירושלים לא אכזבה אותי : נופיה, אבניה, סמטאותיה, המוני האדם הממהרים ברחובותיה . . . זמזום הדיבורים בעברית היה כמו שירה באוזניי, והם הדהדו מסביבי במנגינה אחת נחרצת : את שייכת לכאן . התחושה הייתה עוצמתית ומשכרת, וכעבור ימים אחדים החלטתי להוסיף אליה את קולותיהם של החברים של הוריי, כל האנשים שהיו לנו לתחליף המשפחה המורחבת ( הרי סבים מעולם לא היו לי ) . בעיניים לחות לחצו את ידי ובירכו אותי על שובי, מרעיפים המלצות להמשך צעדיי, מציעים את בתיהם כמחוז מבטחים . הודיתי לכולם, אך ידעתי שאת המסע הזה אל מקום השתייכותי, אל ההגדרה העצמית שלי, עליי לעבור בכוחות עצמי . בדרך פגשתי אנשים טובים שחיזקו את תחושתי שהנה, באמת, הגעתי הביתה . אבל הזרוּת תמיד דבקה בי ובמובן מסוים נהפכה לחלק ממני . והחלל בתוכי, במקום שאמור להיות עוגן של זהות, הציק כמו רעב עמום . הוריי מיעטו לספר על ילדותם . כל מה שידעתי על אביו של אבי היה שגדל בבית יתומים, ומשם ברח על מנת להתגייס לצבא הבריטי בגיל שש-עשרה . מבחינתו, המושג "משפחה" היה חידה לא פתורה . הסיפורים של אמי על ילדותה היו שמחים יותר : שלוש אחיות שנהגו לבקר בחופשות בחוות הסוסים של הסבא, לטייל עם הוריהם לים, והיו מוקפות תמיד בחום ואהבה . האידיליה הסתיימה כשמלאו לאמי עשר שנים עת היטלר עלה לשלטון . את ההמשך שמעתי בטפטופים, כמו חלקים של פאזל שמתגלים אט-אט ; התמונה השלמה מזעזעת מכדי לשמוע אותה ברצף . מאז שאני זוכרת את עצמי הקריאה לי אמי סיפורים לפני השינה . לעתים, הגיבורים היו יתומים שנאלצו להסתדר ללא הורים . את הסיפורים עצמם אני בקושי זוכרת, רק את קולה הסדוק ודמעותיה שזלגו ללא מעצור . את היותה ניצולה מתוך משפחתה נשאה אמי באחריות כבדה כל חייה . מילדיה הייתה לה בקשה אחת : לתת משמעות לחייהם . את זה יכולתי לעשות רק בישראל . תמיד ליוותה אותי תחושה פנימית חזקה שהסיפור של אמי הוא גם הסיפור שלי . הרגשתי שהורֵי אמי שנרצחו בשואה מצווים עליי לחתור להמשכיות, למשמעות, לחיבור רגשי עמוק עם העם היהודי וזאת אוכל לממש רק כאן . חיפשתי מקום להשתייך אליו . המפגש שלי עם יוצאי אתיופיה בישראל היה נקודת מפנה : אנשים השונים כל כך במראם אבל בטוחים כל כך בזהותם ובזכותם להשתייך לכאן . הם היו
|
|