|
|
עמוד:10
10 מבוא אישי לא הייתה מסוגלת לכתוב בעברית . לאחר שש שנים בירושלים חזרנו לאנגליה . מלאו לי כבר אחת-עשרה שנים, ועדיין לא היה לי מגן דוד . הבית שגדלתי בו היה נטול חגים : יצר חגיגת החיים נדם בהוריי בגיל צעיר מאוד, לדעתי, וכשהקימו משפחה בשנות העשרים לחייהם היו השניים כבר מותשים מאכזריות העולם . ובכל זאת, זכור לי עץ אשוח בסלון הבית בחג המולד, ועל צמרתו, הרחק מהישג ידי, תלוי מגן הדוד המיוחל . . . ויכוחים פוליטיים היו לרוב בין הוריי, והתבצרותם מאחורי חומות של שתיקה מחוררים בצעקות ודמעות שילחו אותי למקום מפלט באזור ניטרלי : מאחורי דלת סגורה אטמתי את אוזניי ועברתי לשטח הפקר בלתי מזוהה . שאלות על זהות ושייכות החלו לכרסם בלבי בגיל ההתבגרות . ארץ הולדתי, שאליה חזרתי על כורחי, מעולם לא חיבקה אותי בחום ובאהבה שחשתי בירושלים . אמי קפאה בין הבריטים חמורי הסבר — והיטב זכרתי שהייתה חיה ותוססת בישראל, פונה בלבביות אל אנשים זרים ברחוב ובאוטובוס, שרה בקול את השירים שלמדה מאחותה הגדולה בוגרת התנועה הציונית, אוחזת בידי בנחישות וצועדת לצדי בסנדליה התנ"כיים בחיוּת חדשה, מדביקה אותי בהתלהבותה על עצם היותנו בישראל . פרחתי בירושלים כפרח נבול שהושקה במים . חגגתי את השפה העברית, וחברים רבים הקיפו אותי תמיד . למדתי לשחות בימק"א, לצייר במוזיאון ישראל, לשחק בתיאטרון ירושלים והתחנכתי בתנועת הצופים בעמק המצלבה . החזרה לאנגליה בגיל אחת-עשרה, אחרי מלחמת יום כיפור, הייתה קשה וכואבת . במשך שנים בקשתי הכמוסה הייתה רק לחזור ארצה . לבית הספר באנגליה יצאתי בכל בוקר בתחושת מועקה שהוחרפה בגלל השיבוץ הראשוני בהקבצות נמוכות ( בכתיבה לא שלטתי מספיק והייתי גרועה בחשבון ) , הצורך ללבוש מדים ( שכללו עניבה וחצאית ) והחובה לפנות אל המורים בתואר אדון או גברת . בעיניהם, הייתי מוזרה ולאיש לא היה אכפת מאין באתי או מי אני . כעבור שנה התחלתי ללמוד בבית הספר התיכון בפרבר של לונדון, ושם כבר לא הייתי המוזרה היחידה : בקבוצת התלמידים היו מהגרים מקניה, הודו, פקיסטן וגאנה . באופן טבעי מצאתי את מקומי בחברתם . אנחנו היינו ה"אחרים" . תחת שמיה האפורים של אנגליה ניסיתי, כמו אמי לפניי, להתחבר לחוויה האנושית האוניברסלית, כזאת שלא מחייבת תיוגים . קראתי ספרי אנתרופולוגיה על אנשים במקומות שונים בעולם והוקסמתי ממגוון הדרכים שהאנושות ממציאה לחוות את החיים . השתקתי את החלל שנפער בתוכי, מבקש חיבור לזהות כלשהי, השתייכות למשהו גדול ממני שיפיח משמעות בקיומי . כל שעשיתי לא ביטל את הריקנות שחשתי ללא כל הסבר, וכל ניסיונות הוריי להיטיב עמי רק הרגיזו אותי . בעיניהם, ולמורת רוחם, גיל ההתבגרות עשה אותי לנערה זועפת . לשאלות הגדולות "מי אני" ו"לאן אני שייכת" התפניתי רק אחרי שסיימתי את לימודי האנתרופולוגיה באוניברסיטת לונדון והחלטתי לחזור לישראל ולהתמודד
|
|