|
|
עמוד:13
חלק I - בין אדם לחברו | 13 המתמקד במעשה ובעשייה, שדורש כך את הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" : 'ואת המעשה' — זו שורת הדין ; 'אשר יעשון' — זה לפנים משורת הדין . הגמרא במסכת סנהדרין ( דף ו', עמוד ב' ) מביאה מחלוקת בשאלה האם יש להפעיל בבית המשפט את מידת הדין, קרי גישת "ייקוב הדין את ההר", או האם יש לנקוט במידת "לפנים משורת הדין" . רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר : אסור לבצוע [ פשרה ] , וכל הבוצע— הריזה חוטא,וכל המברך את הבוצע — הריזה מנאץ, ועל זה נאמר ( תהלים י' ) : בצע ברך נאץ ה', אלא : ייקוב הדין את ההר [ . . . ] וכן משההיהאומרייקובהדיןאתההר,אבל אהרןאוהבשלום ורודף שלום, ומשיםשלוםביןאדםלחבירו [ . . . ] רבייהושעבןקרחהאומר : מצוהלבצוע, שנאמר : ( זכריה ח' ) : אמתומשפטשלוםשפטובשעריכם . והלאבמקוםשיש משפט—איןשלום,ובמקוםשיששלום— איןמשפט . אלאאיזהומשפט שישבושלום—הויאומר : זהביצוע . וכןבדודהואאומר ( שמואל ב', ח' ) : ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט — אין צדקה, וצדקה—איןמשפט,אלאאיזהומשפטשישבוצדקה—הויאומר : זהביצוע . לפי רבי אליעזר, ניתן לפשר בין בעלי הדין רק מחוץ לבית הדין, כשם שנהג לעשות אהרון הכהן, אולם בין כתלי בית המשפט "ייקוב הדין את ההר" . רבי יהושע בן קרחה סבור לעומתו שדווקא הפשרה היא פסק הדין האולטימטיבי, שכן היא הופכת מחלוקת ומריבה בין המתדיינים לשלום ולצדקה, עד שנפרדים כחברים זה מזה . ברוח זו אומר המדרש ( ילקוט שמעוני, פרשת יתרו, רמז רע ) על הפסוק "ושפטתי בין איש לרעהו" : ושפטתי בין איש זה הדין שאין בו פשרה . ובין רעהו זה הדין שיש בו פשרה מגיד ששניהן נפטרין כרעים זה מזה . המצדדים בגישת "לפנים משורת הדין" בבית המשפט מסתמכים בדרך כלל על שני מקורות נוספים בגמרא : הראשון, מעשה הסבלים שהתרשלו בעבודתם — מסכת בבא מציעא ( דף פ"ג, ע"א ) מביאה מעשה בסבלים, ששברו לרבה בר רב חנן חביות יין בשל רשלנותם, והוא בתגובה החרים את גלימותיהם . התלוננו על כך הסבלים בפני רב . הורה רב לרבה בר רב חנן להחזיר לסבלים את גלימותיהם "למען תלך בדרך טובים" ( משלי ב', כ' ) , זאת על אף שהחרמת הגלימות היתה מעשה חוקי ועל - פי הדין . והשני, דין בר מיצרא — בהמשכה של אותה מסכת ( בבא מציעא, דף ק"ח, ע"א ) קובעת הגמרא כי כאשר אדם מוכר את שדהו, שמורה זכות הרכישה
|
|