|
|
עמוד:12
זרתוסטרא בירושלים [ 12 ] המהפכה הניטשיאנית ששטפה את חייה האינטלקטואליים, התרבותיים והפוליטיים של אירופה החלה בשנה בה נפטר מחוללה, אותה שנה שבה נולדה המאה העשרים . מאה זו היתה במובנים רבים הד חוזר לכמה ממושגיו הפילוסופיים של פרידריך ניטשה שהועצמו, הופנמו, סולפו והתגלגלו באלף פנים וצורה ; סדן בו התחשלו רעיונותיו ואומצו בידי תאולוגיות פוליטיות, 2 ומעבדה שבה מיתולוגיות לאומיות ואידאולוגיות מהפכניות ושמרניות ; הובנה אדם חדש שעשה ניסוי כלים בשינוי ערך בערכים הבורגניים, הנוצריים והרציונליסטיים . הדהודי פטישו הפילוסופי של ניטשה לא פסחו על תרבות התחייה העברית ועל ההגות היהודית החדשה . אפשר לבחון את יחסי הגומלין המרתקים והסבוכים שבין ניטשה למודרניות היהודית בשלושה ממדים : יחסו של הפילוסוף הגרמני ליהדות ההיסטורית כדת וכתופעה תרבותית ובחינת מקומה במכלול הגותו במסגרת הגנאלוגיה שעשה לתרבות המערב ; זיקתם של הוגים ומבקרי-תרבות יהודים אל הפילוסוף, בחייו ולאחר מותו, מגיאורג בראנדס ועד ואלטר קאופמן, שגילוהו, תרגמו את כתביו והפיצו את שמו 3 כאחד מהוגי הדעות של המודרניות ובה בעת כמבקר חריף של מגמותיה ; יחסה של ההגות היהודית המודרנית לפילוסוף הזרתוסטרא . מחקר זה יעסוק בממד השלישי ויתמקד במודרניות היהודית באמצעות שישה הוגים יהודים שלניטשה היתה השפעה עליהם – הלל צייטלין, פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר, גרשם שלום, ברוך קורצווייל וישראל אלדד . המחקר שלפנינו, המציע פרשנות פנומנולוגית חדשה לעמדה תאולוגית ייחודית שניתן לכנותה ״רליגיוזיות כופרת״, הוא מקרה בוחן בהיסטוריה האינטלקטואלית של היהודים בעת החדשה . יהודים רבים במזרח אירופה ובמרכזה במפנה המאות ובמחצית הראשונה של המאה העשרים סיגלו עצמם למודרניות, שמשמעותה היתה תשוקה פרומתאית לעצב את עצמם בעצמם, לכונן סובייקט יהודי חדש ולפתח תודעה לאומית בדומה לאומות אירופיות אחרות . מבחינה זו גילמה ״הרליגיוזיות הכופרת״ תשוקה כפולה, ואולי סותרת, להיות משויך להיסטוריה ולמערך אמונות קולקטיבי, אך בה בשעה למרוד בהם ולהירתם למודרניות ולהגדרה עצמית . אף-על-פי שאפשר למצוא תקדימים לתופעה בתולדות הרעיונות ובהיסטוריה של הדתות לפני העת החדשה, הרי רק עם המודרניות – ופרדוקסלית, עם החילוניות המואצת – נחשפה ״הרליגיוזיות הכופרת״ במלוא עוצמתה . נקודת המוצא לתופעה בתודעה העצמית על מות האלוהים ההולכת ומתעצמת החל מהמאה השמונה- עשרה ובמהלך המאה התשע-עשרה, עת חלחלו הביקורת הפילוסופית והספקנות הרליגיוזית של ״ההגליאנים הצעירים״ לחוגים משכילים . אולם
|
|