|
|
עמוד:12
12 זיוה שמיר | מִים ומִקדם שמאחורי הגדר, מזכיר את המסופר באגדה "הנסיכה ורועה החזירים", אף היא אגדה נודעת מאגדות אנדרסן . סיפורה של הנערה הכלואה במגדל ב"אגדת שלושה וארבעה" מזכיר את המעשייה על "רפּוּנצל", המשלשלת את צמתה ממרומי כלאה, מאגדות האחים גרים . במקביל פנה ביאליק באגדות "ויהי היום" גם אל מוטיבים מן הקוראן ומאגדת העם האוריינטלית . כשכתב את שירו ה"אֶפִּי" הרחב "מתי מדבר" ( השיר נועד בתחילה להיות שיר-אגדה לילדים ) , 3 הוא ביסס את היצירה על גוזמאותיו של רבא בר בר חנא ( בבא בתרא, עג ) , שיש להן מקבילות באגדות האיסלאם ( כגון אחת הגוזמאות שבמרכזה הסיפור על הדג הגדול, שעלה עליו חול ונראה ליורדי הים כיבשה של אי פורח [ שם, ע"ו ] , המצוי גם בסיפורי סינבד המלח מתוך אלף לילה ולילה ) . למעשה, גם את "מתי מדבר" ניתן לפרש כ"אַגָּדָה עַתִּיקָה עוֹד אֶחָת" שנושאות שיירות הגמלים על דבשותיהן . חזון תעתועי המדבר, בצירוף הדמיון המזרחי הפורה, המחבב פנטזיה וגוזמה, עשויים לספק את ההנמקה הראליסטית והפסיכולוגית למראה הנשקף לנגד עיני הפָּרש מעל צוקי המדבר . זיקתו זו של ביאליק לאגדות המזרח התגלתה אף היא בכל סוגי כתיבתו, מרגע שנטש בשנות מִפנה המאה את הכתיבה הנאוקלסית, הכבדה והמכובדת, הטבועה בחותמם האריסטוקרטי של אחד-העם ו"בני משה", ופנה ליצירה הכמו-עממית, בכותבו שירי עם, מְקָמות, אגדות ומהתלות . כבר בשירו הכמו-עממי המוקדם "בין נהר פרת ונהר חידקל" ( 1906 ) , המיר ביאליק את טווס הזהב ( "די גאָלדענע פאַווע" ) משירי העם היהודיים, המביעים געגועים לבואה של בשורה טובה מן המרחקים, בדוכיפת הידועה מן התנ"ך ( ויקרא יא, יט ; דברים יד, יח ) ומן הקוראן ( סורה 27 ) , וזאת כדי לשוות למציאוּת הדמיונית, המתרחשת "בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל", אופי כמו-מזרחי ( אגב הכלאת תמונות המזרח הקדום שמִּן המקרא עם "המזרחאות" שבבתי-הכנסת של מזרח-אירופה, שם יושבת בת-ישראל בעֲזרה, ומתפללת לגאולתה, לבוא חתנה בדרך נס ) . הייתה זו אחת מדרכיו של ביאליק להרים תרומה להשתלבותו מחדש של העם במרחב השמי . כשם שב"אל הציפור" שיקף את ארץ-ישראל 3 . ראו פ’ לחובר, ביאליק — חייו ויצירתו, תל-אביב תש”ד, עמ’ 378 - 397 ; ראו גם : איגרות ביאליק, כרך א, עמ’ קנג .
|
עמותת הילל בן חיים
|